סיפוח חד צדדי - בניגוד לתנאי בג"ץ והמשפט הבינלאומי
תכניות הסיפוח חותרות תחת שני עקרונות בסיסיים על פי המשפט הבינלאומי ופסיקת בג"ץ - צורכי ביטחון וזמניות. הן אינן משקפות צורך ביטחוני, והן קוברות באופן רשמי את יכולתה של ישראל לטעון לזמניות ההתיישבות בשטחים הכבושים. לא בכדי תומכיהן מתעלמים מהיבטים אלה של הסוגיה
Flash 90
הצהרותיו של נתניהו על הכוונה לספח חד צדדית ואת ההתנחלויות בגדה המערבית, הפכו את הנושא לאחד מסלעי המחלוקת העיקריים בדיונים על הקמת ממשלת חירום (או אחדות) לאומית בעידן הקורונה. בכך, חזרה הסוגיה לסדר היום הציבורי בישראל.
רבות כבר נכתב בדבר ההיבטים המשפטיים והמדיניים של תוכניות הסיפוח השונות, ואולם נידמה שבלהט הדיון, נשכחות שתי נקודות עיקריות המייצגות על פי הדין הבין-לאומי ופסיקת בג"ץ את שני התנאים הקבועים להתיישבות בשטחים - צורכי ביטחון וזמניות.
מבלי להיכנס לדיון בדבר משמעות הסיפוח לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואף מבלי להזכיר את ההשלכות על מעמדה הבינלאומי, יש לומר בבירור – תכניות הסיפוח חותרות תחת שני עקרונות אלה – הן אינן משקפות צורך ביטחוני, והן קוברות באופן רשמי את יכולתה של ישראל לטעון לזמניות ההתיישבות בשטחים הכבושים.
באשר לזמניות, חושפת תוכנית הסיפוח החד-צדדי את חוסר תום הלב של מדיניות ממשלות ישראל לאורך השנים.
ראוי לציין שכבר בראשית הדרך, עם סיום מלחמת ששת הימים, בספטמבר 1967, העביר יועמ"ש משרד החוץ תיאודור מירון חוות דעת ראשונית בה הוא קובע: "התיישבות אזרחית בשטחים מוחזקים, סותרת הוראות מפורשות של אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 49 בה נקבע שמדינה כובשת, לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שנכבש על ידה…" הוא ממליץ לכן: "אם יוחלט על התיישבות בשטחים המוחזקים - חשוב שהיא תעשה על ידי גופים צבאיים במסגרת מחנות, ושתישא מבחינה חיצונית, אופי זמני ולא קבוע". הדיון בבג"ץ אלון מורה (390/79)מאפשר הצצה לסתירה המובנית שבין מדיניות הממשלה לבין המציאות בשטח. המתיישבים עצמם, המצטרפים לנציגי המדינה כמשיבים, טוענים: "ההתנחלות במקום היא משום הצוו האלוהי לרשת את הארץ". טענה זו מבהירה כי לא השיקול הביטחוני עומד לנגד עיני הגורמים המיישבים וכי אין הם רואים את היישוב כזמני. התיישבותם משקפת אידיאל של בית קבע על פי צוו אלוהי. ואמנם - הבנה זו עמדה גם בבסיס ההחלטה שלא לאשר את הקמת היישוב. בפסק הדין קובעים השופטים: "שעצם העמדת צווי התפיסה על נימוקי ביטחון, פירושה שההתנחלות היא בת חלוף"!
לא צריך להיות משפטן כדי להבין מדוע תוכנית הסיפוח החד-צדדית של נתניהו ממוטטת את טענת הזמניות שישראל נאחזה בה מאז מלחמת ששת הימים כדי להצדיק את שליטתה ביהודה ושומרון ההתנגדות האלימה לפינוי מימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים ובהמשך, פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה, סיפקו רמיזה לעד כמה תפיסת ״הזמניות״ של היישובים רחוקה מתודעת המתנחלים ומתפיסת הציבור הישראלי.
הדבר נכון גם לגבי הכסות הביטחונית שנועדה להצדיק את מפעל ההתנחלויות.
בתקופה שלפני קום המדינה ועד 1967 אכן הייתה ההתיישבות היהודית אחת מאבני הפינה של תפיסת הביטחון. יישובי חומה ומגדל בתקופת המנדט הבריטי, הקמת היישובים לאורך קווי הפסקת האש מיד עם סיום מלחמת העצמאות, והקמת היאחזויות הנח״ל עם הפיכתן ליישובי קבע לאחר זמן - היו כולם הביטוי לכך. היישובים היו נדבך מרכזי במלחמות כאשר היוו חלק ממערך מאומן שביכולתו לעצור את גייסות האויב עד הגעת הצבא הסדיר.
ואולם, תפיסת הביטחון הזאת השתנתה עם השתנות המלחמה ואופייה. השתנות התפיסה באה לידי ביטוי במחלוקת שנחשפה גם היא במהלך בג"ץ 'אלון מורה' (390/79) בין עמדת הרמטכ"ל רפאל איתן, המציג את התפישה "המסורתית" התומכת "בישובים אזרחיים להגנה על היישוב היהודי בארץ…" מול תפישת שר הביטחון עזר ויצמן הקובע: "ניתן לממש את צרכי הביטחון טוב יותר בדרך אחרת…", אליו מצטרפים סגן רה"מ והרמטכ"ל לשעבר פרופסור יגאל ידין והרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב הטוענים: "שלא רק שאין ערך בטחוני בישוב אזרחי בעת מלחמה, יש בכך אף נטל שכן, בתקופת מלחמה ירותקו כוחות צבא לשמירה על היישוב האזרחי במקום להילחם בחזית הצבאית"
במהלך שנות ה 80 ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, עיצבה מערכת הביטחון עמדה המפרידה את סוגיית ההתנחלויות, הנתפסת כסוגיה מדינית/פוליטית, מסוגיית הביטחון. עמדת צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בהצגת התוכניות הרב שנתיות היא ברורה - הצבא אינו רואה בהתנחלויות תרומה ביטחונית, אלא תופס אותן כחלק מסוגיה מדינית. לפיכך, הוא מחריג את הדיון בהתיישבות מהדיון בהיערכותו הצבאית.
ואמנם, במסמך הרמטכ״ל, שאושר על ידי הקבינט כבסיס להערכות הצבא בתקופת הרמטכ״ל גדי איזנקוט, התנחלויות לא מוצגות כחלק ממרכיבי היבטחון של מדינת ישראל ולא נתפסות כחלק מעוצמתו של צה״ל. המסמך אמנם מציין שצה"ל יערך על מנת להגן על יישובים בכל מקום בהתאם להחלטות הממשלה, אך היא הנותנת – נוסח הדברים מבהיר שהגנה על הישובים והאוכלוסייה ביהודה והשומרון היא חלק מהמטלות שעל צה״ל לבצע בהנחיית הדרג המדיני, ולא חלק מתפיסת הביטחון.
יתרה מכך, במסמכים שפרסמו ״מפקדים למען ישראל״ מובעת עמדה נחרצת ולפיה ההתנחלויות מהוות נטל על פעילות הצבא והן בעלות השפעה הרסנית על התגברות עוצמת הטרור הפלסטיני, ועל יכולתה של הרש״פ להמשיך את השת"פ עם השב"כ וצה"ל ולהיות חלק ממרכיבי הביטחון של ישראל בלחימה מולו.
לא במקרה אם כן, מקדמי תוכניות הסיפוח מתעלמים מהיבטים אלה של הסוגיה, ואין זה מפתיע שהדיון בנושא זנח את שני התנאים הברורים של זמניות וצרכי ביטחון, והוא מובל על ידי אידאולוגיה דתית השמה במרכז את ההבטחה האלוהית לרשת את הארץ.
בתחילת העשור השישי למפעל ההתנחלויות, כאשר דור רביעי נולד למייסדי היישובים שישראל התחייבה על זמניותם, יש אפוא להבהיר- כאשר עם מחיל את ריבונותו באופן המחסל כל אפשרות לרצף טריטוריאלי, ואשר יוצר מובלעות אנושיות מופלות תוך התעלמות ברורה מזכויות בסיסיות של למעלה ממיליון בני אדם, השאלה איננה אם הוא יכול או לא יכול להיות כובש בארצו, ואפילו לא אם יש לנו הכוח הצבאי להמשיך ולדכא את שאיפות השחרור של מיליוני פלסטינים ביהודה והשומרון ובעזה. מה שראוי שיטריד את מנוחתם של אזרחי מדינת ישראל היהודית דמוקרטית היא השאלה עד כמה מרחיקה אותנו מדיניות הסיפוח החד-צדדי מהתנאים שקבע בג"ץ המשקפים את היותינו חלק מהקהילה הבין-לאומית ומהערכים אותם חרתנו על דגלנו במגילת העצמאות, ביום בו יצאנו לדרך.
*אלוף מיל׳ עמי אילון הוא ראש השב״כ ומפקד חיל הים לשעבר, מראשי ארגון ״עתיד כחול לבן״ ומכון מולד