בגידת האליטות

חודשים אחדים לפני ההתנתקות נערך בבית חיל האוויר ברמת אביב מפגש פורום צבא-חברה בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה, בהשתתפותם של בכירים במטה הכללי, עיתונאים ואנשי ציבור. אחד הדיונים בכנס הוקדש להתנתקות ולתפקידו של הצבא במהלך. באותו דיון אמרתי שהדמוקרטיה הישראלית חייבת לאפשר למתנגדים לגירוש מחבל עזה ומצפון השומרון להפגין בחריפות, במידה שתבטא באופן אמתי את הטראומה שהם עלולים לחוות ואולי אף תיצור טראומה לאומית שתזעזע את החברה הישראלית ואת מקבלי ההחלטות. כך אולי יסיגו אלה את המדינה מהמהלך הטרגי שהיא עמדה לבצע. בתגובה בוטה לדבריי שאל סגן הרמטכ"ל דאז אלוף דן חלוץ: "אתה רוצה להביא את עם ישראל ל'חדר הטראומה'?", השבתי שאכן כך.
מטרתו של מאמר זה לסקור את המאמצים הרבים שעשה המחנה הלאומי להשפיע על לב העם ולמנוע את התכנית ההרסנית שכיום כל בר דעת יודע עד כמה הייתה שגויה. ואולם "הדמוקרטיה הישראלית" וכל נושאי כליה חסמו אפשרות זו בדרכים דורסניות מתוך חשש אמתי שבאמת נצליח לשכנע את העם.

כאז כן עתה אני סבור שחובה עלינו להבהיר לחברה הישראלית על כל רבדיה את משמעותו של המעשה הנורא כל כך של גירוש יהודים מעל אדמתם, וחובתה של המדינה לאפשר זאת. גם כיום אני סבור שלו יכולנו להגיע לכל בית ובית ולהסביר את המשמעות העמוקה של העקירה ביחס לכל המפעל הציוני, ניתן היה לשכנע את רוב הציבור היהודי בארץ לעצור את האיוולת. לו הייתה הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לנו לזעזע את החברה, היה הדבר משפיע גם על הפוליטיקאים – אלה שעסוקים בעיקר בהישרדות אישית, שעמדתם הפוליטית נגזרת מתפקידים ומכיבודים ושנכונותם לשנות את דעותיהם הקדומות נמוכה.

בזכות היכרותו המוקדמת של ראש הממשלה אריאל שרון עם הציבור הלאומי ועם יכולותיו לגייס תעצומות נפש למען מטרות לאומיות, הוא חשש מאוד שאם יתאפשר לציבור להפגין את כוחו, הוא יצליח לעשות את המהפך.
כשנה וחצי קודם לכן, במרס 2004, נערך בקרב מתפקדי הליכוד משאל בנושא ההתנתקות. על סמך סקרים מוקדמים והבטחות של חבריו לפורום החווה היה שרון סמוך ובטוח בניצחונו, אבל הוא הוכה שוק על ירך כשברוב של 60% תכניתו נדחתה. בשלב זה החל שרון להפעיל את המכבש הדורסני במטרה למנוע כל אפשרות דמוקרטית לדיון אמתי ופתוח בתכניתו. כל שר שהעז להתנגד פוטר, ושרי הליכוד שהתנגדו למהלך לא העזו לפצות פה ולהביע את דעתם. מצב זה בא לידי ביטוי בעיקר בליל ה"פוטש בננה", במרס 2005, אז נאלצו השרים שהתנגדו למהלך, בראשותו של נתניהו, להיכנס למליאה ולהצביע בעד התכנית מחשש שיפוטרו מהממשלה.

בקיץ 2004, כשנה לפני העקירה וכמה חודשים לאחר המשאל בליכוד, עלתה הדרישה ל"משאל עם". ואולם שרון, שהדמוקרטיה ורצון העם מעולם לא היו נר לרגליו, חשש מאוד ממהלך זה ומכיוון שנכווה במשאל של מתפקדי הליכוד, סירב להצעה בכל תוקף. בצר לנו פנינו לנסות ולהשפיע על מעצבי דעת הקהל ולרכוש את אהדתם למהלך דמוקרטי ראוי זה. לפגישות הצטיידנו במכתב, בחתימתם של כל ראשי גוש קטיף, ובו התחייבות לכבד כל החלטה שתתקבל. גם במקרה זה נתקלנו בחומה בצורה.
בדיונים רבים שהתנהלו בנושא, בין היתר במכון הישראלי לדמוקרטיה, התבקש גם המכון לתמוך במהלך הדמוקרטי ביותר שיש, ואולם ראשי המכון סירבו לשתף פעולה. הסיבה הרשמית הייתה שהדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה ייצוגית, ופתיחת החלטות של הממשלה והכנסת למשאלי עם תפגום בייצוגיות זו. על אף המאמצים הרבים שעשינו להבהיר שאין מדובר כאן בעוד החלטה, אלא בהחלטה שלה השלכה כבירה על חיי העם והמדינה, נפלה הטענה על אוזניים ערלות. לא אכחד שכאשר ניתחנו חבריי ואני את הסיבות להתנגדות, עלה בנו החשד שמא מקורה בחשש שמא באמת ננצח במשאל...

משהתברר שאין סיכוי לשנות את עמדתה של הממשלה, ביקשנו לנסח אמנה אזרחית של מותר ואסור - מה מותר ומה אסור למפגינים מצד אחד ולצבא ולממשלה מן הצד האחר - בתקווה שאם ינוסח מסמך הוגן שיאפשר מרי אזרחי בלתי אלים, נוכל לזעזע את דעת הקהל. לשמחתי היוזמה נענתה בחיוב, ובהסכמתם של ראשי הצבא התיישב צוות מנוסה ומיומן - הרב יעקב מידן, ראש ישיבת הר עציון, ופרופ' רות גביזון - צוות שכבר פעל בעבר ליצירת הסכמות בנושאי דת ומדינה שמשסעים בעוצמה את החברה הישראלית ("אמנת גביזון-מידן"). לא אפרסם כאן את המסמכים, שכן לא ביקשתי את רשותם של המחברים, אבל אצטט משפטים אחדים שכבר התפרסמו בכלי התקשורת:

"למתנגדי ההתנתקות זכות, שהיא בעיניהם גם חובה, למחות מחאה חריפה ביותר נגד ההחלטות שנתקבלו ודרך קבלתן, כל עוד היא מהווה מרי אזרחי בלתי אלים ועומדת במגבלות המפורטות באמנה זו".

"כמקובל לגבי מחאות בחברות דמוקרטיות, בעניינים פוליטיים ובסכסוכי עבודה, עצם העובדה שהתנהגות היא בלתי חוקית אינה פוסלת אותה מכול וכול, עם זאת, היות המחאה מעשה לגיטימי אינה הופכת אותה לחסינה בפני העונשים הקבועים בחוק כלפי מפיריו".

"פעולות כגון כניסה לאזור ושהייה בו אף אם הוכרז שטח צבאי סגור, חסימות כבישים ללא אלימות והפרעה לכלים לבצע את העקירה בפועל הם צעדים לגיטימיים במסגרת המחאה."

טיוטת המסמך נשלחה לקריאה לכמה אנשים, בין היתר אנשי ציבור ומשפטנים בולטים בשמאל הישראלי, כדי שתוכל לשמש מצע לדיון. איש לא שיער שהמסמך יודלף לעיתונאים לפני הדיון עליו ולפני פרסומו הרשמי. ואולם בגיליון השבת של "ידיעות אחרונות" קודם הדיון פרש נחום ברנע את "ממצאיו המרשיעים" מתוך המסמך ושאל שאלה רטורית: כיצד מועמדת לבית המשפט העליון (פרופ' גביזון) אינה פוסלת "התנהגות בלתי חוקית ומרי אזרחי"? ושוב הצליחה התקשורת לטרפד מהלך דמוקרטי חשוב, והפרסום המוקדם חרץ לשבט את גורלו של המסמך.

ההנהגה ה"ממלכתית" של תושבי יש"ע ואלו שנטלו על עצמם את שרביט הפיקוד על המאבק נגד ההתנתקות, מצאו אפוא את עצמם שוב ושוב חסרי כלי מלחמה. הם הרגישו שהממשל הישראלי עשה יד אחת עם האליטות האקדמיות, המשפטיות והתקשורתיות והצליח לעוות את הדמוקרטיה, את זכות המחאה וההפגנה.

כך בדיוק הרגשנו באותם ימים. ראש הממשלה, שנבחר על בסיס המצע הקורא לקידום ההתיישבות ביש"ע, דרס ברגל גסה את תוצאות המשאל של חברי הליכוד, כפה בכוחניות ובדרכים שאינן ישרות על חברי ממשלתו ועל אחדים מחברי הכנסת מסיעתו ללכת אחריו וסירב למשאל עם אף שהובטח לו שההתיישבות ותומכיה יכבדו את תוצאותיו, יהיו אשר יהיו. לכל אלה נוספו התקשורת ואליטות השלטון - והרעיון של משאל העם נדחה. חשדות קשים כלפי ראש הממשלה ולפיהם נימוקיו לתכנית מקורם בהסתבכויות בשחיתות אישיות הוסיפו שמן למדורה, ועיתונאים בכירים הצהירו שהם יודעים על החשדות בשחיתות, אבל שומרים על ראש הממשלה כ"אתרוג" שמא יבולע לתכנית ההתנתקות שלו.

בבית המשפט העליון נערך דיון פתטי בראשותו של הנשיא ברק, שסירב אפילו לתחינת המתיישבים לרדת לגוש קטיף כדי לראות במו עיניו שדבר לא הוכן לקליטתם. ניתן אולי לשער מה הייתה תחושתם של המתיישבים ומתנגדי הנסיגה כשאביר "כבוד האדם וחירותו" בעט ברגל גסה כל כך כשדובר בכבוד האדם של אזרח שהוא רחמנא ליצלן... מתנחל. זוכרים את קמפיין החוצות של ממשלת ישראל: "יש פתרון לכל מתיישב"? - עד היום, ארבע שנים אחרי הגירוש רבים מן המתיישבים עדיין כלואים במחנות הפליטים המודרניים. הדמוקרטיה הישראלית ירדה לשפל המדרגה ונראתה במלוא עליבותה.

למהלכים ההמוניים שיזמו מועצת יש"ע וועד יישובי גוש קטיף - כגון השרשרת הארוכה מגוש קטיף לכותל המערבי והצעדה "למען אחינו הגיבורים" שנתקעה בכפר מיימון - הגיעו באופן חסר תקדים עשרות אלפי אנשים. שרון חשש מהשפעתו של צעד זה וניסה לעצור את האוטובוסים בכל רחבי הארץ, וכאשר נתקענו בתוך כפר מיימון הטיל הסגר על הכפר וניסה להלך אימה על הציבור.
שרון החליט להביא לידי שפיכות דמים ומלחמת אחים אם ייפרץ ההסגר, אבל המוסֵרוֹת הממלכתיות שהטילו הרבנים וראשי המתיישבים על עצמם, נוסף על ההחלטה ההיסטורית והיסודית שלנו "לא למלחמת אחים" ולא לשפיכות דמים", הביא לידי כך שהמאבק הדמוקרטי נדון לכישלון. שנה לאחר ההתנתקות פגשתי שניים מהמפקדים הבכירים של ההתנתקות בצבא ובמשטרה, ולשאלתי מה היה קורה לו פרצנו את הגדרות בכפר מיימון, ענו כי הפקודה שהייתה בידיהם הייתה למנוע את הפריצה "בכל מחיר", והכוונה אכן הייתה "בכל מחיר".

הדרך שנקטה הדמוקרטיה הישראלית כלפי הציבור הנאמן והמסור בגוש קטיף המשיכה גם במהלך הביצוע "המוצלח" של ההתנתקות - מאז מלחמת ששת הימים לא עשה צה"ל פעולה כל כך מתוכננת ומושלמת בשישה ימים.
כשנתקלנו בשוטרים לובשי השחורים ובחיילים כחולי המדים שבאו לגרש את תושבי הגוש, נתקלנו במבט אטום. התברר לנו שפסיכולוגים אילפו את המגרשים להתעלם מכל השפעה רגשית שמא חלילה ישפיע עליהם ציבור המתיישבים והם יתקשו לבצע כראוי את משימתם. שנה תמימה השקיע הצבא ב"הכנה המנטלית" של רבבות החיילים במטרה להביאם להתנהג כרובוטים, או כמו שהתבטא באוזניי אחד ממפקדי הגירוש "אני כמו סמוראי יפני". כוחות הגירוש הולבשו בשחור ובכחול, והדמוקרטיה הישראלית אולפה להתעלם מבכיים של בניה. התמונה הבאה מביעה יותר מאלף מילים את תחושתנו, המתיישבים, אל מול החברה הישראלית. אנחנו ממררים בבכי מול אטימות מכוונת, אל נוכח חברה שהחליטה באופן "דמוקרטי" לא להקשיב.

בספר בראשית כאשר בני יעקב, אחי יוסף, מבינים את גודל השגיאה שבהטלת יוסף אל הבור ומכירתו לישמעאלים, הם אומרים את האמירה האלמותית: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת". אין לי ספק שמילות חרטה אלה יגיעו גם בכל הנוגע להתנתקות. השאלה רק מתי. למרבה האירוניה, מתוך גילוי של אטימות מדהימה קרא צה"ל למבצע זה "שבת אחים", ורק לאחר מחאה ציבורית שינה את שם הקוד של המבצע. אבל הרמטכ"ל לא נמנע מלתת אותות הצטיינות לחיילי בית הספר לטיסה ש"הצטיינו" בביצוע המשימה.

במצב זה חשו תומכי ההתיישבות ורוב בניה של הציונות הדתית שבמלחמת הקיום שלהם על מפעל חייהם ועל הזכויות המינימליות הנשללות מן העקורים הם מנועים מלהשפיע על העם השפעה אמתית. הם חשו שהשפעה זו נשללה מהם בכוחנות ובכיפוף של "כללי דמוקרטיה" מתוך שימוש מניפולטיבי בבית המשפט, בתקשורת וביתר האליטות המשפיעות על דעת הקהל. ואולם עם זאת חשו מנהיגי הציבור שאף שהצד השני מפקיר את האחריות הלאומית, עמידה תקיפה על עקרונותיו עלולה להביא לידי אלימות ושפיכות דמים, גם אם לא ביוזמתו.

לראשי ההתיישבות ולמובילי המאבק היה ברור שעל אף ההפקרות וחוסר האחריות הלאומית שפעל בה שרון, אלימות נגד יהודים ושפיכת דמם מנוגדות לעקרונותינו יותר מכל דבר אחר, על אחת כמה וכמה כשהן עלולות ליצור קרע חריף בעם ישראל באופן שאינו בר תיקון. הצו של "רק לא מלחמת אחים" היה אפוא הצו המרכזי והמוביל.

ועם כל זה למנהיגי הציונות הדתית ולמתיישבים היה ברור המחיר הכבד שנשלם בעולם הכוחני והתקשורתי, וכי הוויתור יתפרש כחולשה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

כלפי חוץ תזמין חולשה זו התקפות נוספות, כמו שאכן אירע בעמונה חודשים אחדים אחרי הגירוש מגוש קטיף, ואזי גורל ההתיישבות כולה, וחמור מכך, דמותה היהודית של המדינה, יעמדו על כף המאזניים.

וכלפי פנים, כלפי ציבור המתיישבים עצמם, תיתפס המנהיגות ככזאת שאינה מסוגלת להיאבק, שכן היא לא "סיפקה את הסחורה", ועל כן תחויב לפרוש מתפקידה. יתרה מזאת, הדרך המתונה והממלכתית הוכיחה שהיא אינה יוצרת הרתעה, שכן היריבים אינם מכבדים את האצילות שגילתה המנהיגות ולדעתם הדרך הדורסנית של שרון היא הדרך שבה ניתן וצריך להוסיף ולנפץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון. המסקנה היא אפוא שיש להחליף את המנהיגות מיד. חובה לזנוח את הסגנון הממלכתי של המאבק ולאמץ סגנון כוחני יותר, שחושף את מלתעות ההפחדה ויוצר מאזן אימה, או כמו שזה נקרא לאחרונה במחוזותינו "תג מחיר". גם צד זה במחנה המתיישבים אינו שוחר פילוג במודע, אבל שוב איננו חושש ממנו. במחנה הציוני הדתי גדל והולך גם כוחם של אלה שכבר אינם רואים במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו" וחדלו להתפלל לשלומה של מלכות. וכך הולכת ונחלשת אחיזתם ועמדתם של אלה הרואים במדינה קודש ובשירות הצבאי מצווה מן התורה.

חודשים אחדים לאחר ההתנתקות שלחתי לרמטכ"ל מכתב ובו כתובים בין השאר הדברים האלה:

זה חודשיים עסוק הציבור בימין בהפקת לקחים, באינספור מפגשים ומאמרים בעיתונים הפנימיים.
קולות רמים בחברה זו מובילים לצערי לבדלנות, ותחושת הנבגדות על ידי המדינה והחברה הישראלית חריפה מתמיד.
מעבר לכאב העקירה נובעות תחושות אלו מעלבון צורב שמקורו כפול.
האחד, כיוון שגירוש היהודים מאדמתם לא בוצע לאחר הכרעה דמוקרטית שבה "אמר" העם את דברו, אלא מתוך מחטף שרלטני של שלטון מושחת.

השני, עקב תחושת "ההחמצה" של תהליך ההתנתקות, הפינוי המהיר שלא הותיר חותם ולא יצר לדעת רבים "טראומה לאומית" כפי שראוי היה מעשה זה ליצור. התחושה הייתה של דריסה מהירה וחדה של היישובים, תושביהם ותומכיהם, תחושה שמתעצמת והולכת כיום, כאשר רואים את גורל המתיישבים בבתי המלון.

אין ספק, שעבור הארגון שאתה עומד בראשו, זה "ניצחון" חד וחלק, עד כדי שניצחון זה עוטר בדברי שבח על ידי התקשורת ובהצעה ל"עיטור" למשתתפיו. אכן ההתנתקות בוצעה ללא אבדות, אך האם זה קרה אך ורק בזכות "הנחישות והרגישות" המפורסמים? בוודאי שלא. זה קרה קודם כול בזכות ההחלטה האסטרטגית שלנו שלא לפעול באלימות כלפי אחינו החיילים והשוטרים. אנחנו את חלקנו ב"הסכם" הלא כתוב שהיה בינינו מילאנו עד קוּבַּעַת כוס התרעלה. האם אתם מילאתם את חלקכם?

את הדין והחשבון על "כישלון המאבק" חייבת המנהיגות שלנו לתת קודם כול לציבור הרחב שהשתתף במאבק (שחלקו אכן תובע היום את החלפת המנהיגות). אבל האם החברה הישראלית אינה חייבת בחשבון נפש? האם היא מוכנה בקלות כזאת לוותר על הציבור הזה? האם החברה רוצה לשלם את מחיר בדלנותו של ציבור זה או אפילו חלקו? האם אחריות לאומית היא קוד שרק ציבור אחד חייב בו?

אני כותב בכאב מכתב זה אליך משתי סיבות:
האחת, משום שצה"ל כצבא העם משמש "בריח תיכון" בחברה הישראלית, והבדלנות הזאת תפגע בראש ובראשונה בקשר עם הצבא ובאמצעותו בקשר עם המדינה והחברה.

שנית, ההתבטאויות והמעשים שלך ושל פיקודך בנושא אי-גיוס משתתפי הגג בכפר דרום ובנושא רבני ישיבות ההסדר, תורמות גם הן תרומה שלילית להעצמת הבדלנות, ומגדילה את הציבור שאומר "לא יהי חלקי עמהם".
כיוון שברי לי שאתה חרד לתופעות אלו לפחות כמוני, אני מקווה שתמצא את הדרכים לקרב את הציבור ולהתפייס עמו ובוודאי לא בדרכי ענישה וכוח.
אודה לך מאוד אם תצעד אתה את הצעד הראשון, לפחות בנושא הגיוס וישיבות ההסדר.

למותר לציין שמכתבי נותר ללא מענה...

אינני יודע כמובן מה הייתה התוצאה לו ניתן לנו לנהל מאבק דמוקרטי אמתי על דעת הקהל. מה היו תוצאות משאל העם לו התקיים? מה היה קורה לו ניתן לנו באמת ובתמים לשטוף את הרחובות ולהגיע לכל בית בתקשורת עוקפת, מתוך ידיעה שהתקשורת האלקטרונית והכתובה נתונה באופן מוחלט בידי השמאל ובידי תומכי ההתנתקות? או למצער לו ניתן לנו לנהל מאבק חריף לפחות כמו המאבקים שמנהלים ארגוני העובדים כאשר פרנסתם נמצאת בסכנה, וכשהם חוסמים צירי תנועה מחאתם נתפסת בהבנה. אולי היינו מצליחים להביא לידי תחושה ציבורית שהמדינה עומדת להרוס את עולמם של אלפים, לשבור את חלום חייהם של עשרות אלפים, ולפגוע קשות בציפור נפשם של מאות אלפים. לו ניתן לנו כל זאת, היה ההבדל אדיר. כיום התחושה היא שהדרך של "באהבה ננצח" נכשלה כישלון חרוץ, ובעקבות הההצלחות של הפגנות החרדים בירושלים, יש כיום הקוראים, גם בקרב אלה שעד אתמול היו "ממלכתיים", ללמוד מהחרדים איך לנהל מאבקים.

בקרב האליטות וברוני התקשורת רבים חורטים על תעודת הזהות העצמית שלהם שהם "יהודים ציונים", ולתחושתי דבריהם אכן כנים. ואולם גם הם נתנו יד לפשע שבוצע בתושבי גוש קטיף. גם הם היו שותפים מלאים בחסימה של אמצעי התקשורת, גם הם נעזרו בכלי המשפט שנהפך למִשׂפָּח והגנו בחירוף נפש על האתרוג המושחת שהפעיל את בולדוזר ההרס.

אל אותן אליטות אני פונה היום. אם חלילה נעמוד שוב במצבים דומים בעתיד, אנא הכירו בטעותכם האיומה. אל תיתנו ליצר הניצחון ולתפיסה של כיפוף הידיים בכל מחיר להוביל אתכם. המחיר נורא: קרע קשה בעם ופגיעה קשה במרקם האידאולוגי של הציבור הנאמן ביותר לעמו ולארצו - הציבור המוכן לכל משימה חלוצית בהתיישבות, בצבא ובאזרחות.

השלב הראשון בחזרה בתשובה הוא הודאה בטעות. השלב השני הוא החלטה שדרך זו חייבת להשתנות. אחים אנחנו, ואחים לנצח נישאר.