בשבחי היציבות?

בראשית השבוע הבא ייפתח כנס הקיץ של הכנסת וההערכות הן שבמהלך כנס זה יכריז ראש הממשלה על הקדמת הבחירות. גם אם הערכות אלה יתבררו כנכונות והבחירות יוקדמו ממועדן המקורי (סתיו 2013) אפשר לומר כי ממשלת נתניהו השנייה היא הממשלה היציבה ביותר  בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה, אשר ציינה לא מכבר שלוש שנים לכינונה, הפגינה יציבות מרשימה שמתבטאת לא רק במבחן הזמן (הישרדות) אלא גם בהיעדר שינויים מהותיים בהרכב המפלגתי והפרסונלי של הממשלה.

אמת, היו ממשלות אשר חצו את קו שלוש השנים: ממשלת שרון השנייה (2006-2003) וממשלת רבין (1995-1992) הן שתי דוגמאות. אולם ממשלות אלה ידעו זעזועים פנימיים עזים ושינויים תכופים וחצו את קו שלוש השנים כאשר הן מקרטעות ובמצב סופני. אל ממשלת שרון השנייה קשה בכלל להתייחס כאל ממשלה אחת. היא התחילה את ימיה בתור ממשלת ליכוד-שינוי-דתיים, ולפני ביצוע תכנית ההתנתקות הפכה לממשלת ליכוד-עבודה-חרדים. ממשלת רבין הייתה בין הממשלות עם קצב התחלופה הגבוה ביותר של  שרים במשרדים הביצועיים.

לאור זאת, קשה לתאר את שתי הממשלות הללו כיציבות. הממשלה הנוכחית, לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר לגמרי. כאן לא מדובר רק בעצם חציית קו שלוש השנים במצב של ממשלה מתפקדת אלא בממשלה שכמעט ולא ידעה זעזועים פנימיים. השינוי היחידי בפרק זמן של שלוש שנים  התרחש בשל הפיצול הפנימי במפלגת העבודה. בעקבות פיצול זה התפטרו שלושה שרים (בן-אליעזר, הרצוג וברוורמן) ושני שרים הושבעו במקומם (וילנאי ונוקד). בשאר המשרות נשמרה יציבות מרשימה. ליציבות כזו יש כמובן יתרונות. היא מאפשרת למקבלי ההחלטות להתוות מדיניות לטווח ארוך, מאפשרת לשרים ללמוד את החומר ולהתמקצע בתחומי משרדיהם ומקנה תכונה של ודאות למערכת.

ויחד עם זאת, קיים קושי אמיתי להרעיף על הממשלה היציבה הזו מחמאות. יציבות (בדומה ליעילות שלטונית) היא תכונה אשר לעיתים קרובות מדי מוערכת יתר על המידה. יציבות היא מאפיין שעלינו, בתור אזרחים, לבחון אותו בחשדנות, בייחוד אם היא מושגת תוך כדי פגיעה בכללי המשחק המקובלים. ולמרבה הצער, קשה להתנער מן התחושה שהממשלה הנוכחית לא מצטיינת בתחום זה.

אין ספק למשל שהעברת תקציב דו-שנתי תרם ליציבות. אולם באיזה מחיר? המחאה החברתית של הקיץ האחרון מעלה ספק גדול. אין גם חולק על כך שממשלה של קרוב ל-40 שרים וסגני שרים מקנה לראש הממשלה שקט תעשייתי. כחלק מהממשלה, אין להם כל תמריץ לעורר שדים ממרבצם. אולם באיזה מחיר? אם כשליש מחברי הבית אוחזים בתפקידים ברשות המבצעת כמה כבר נשארים לפקח על הממשלה? מי נשאר לאייש את ועדות הכנסת, הזירה בה מבצעת העבודה הפרלמנטרית הרצינית?

וזאת עוד מבלי שציינו את שטף החקיקה הדורסני המכוון נגד המיעוט ("חוק הנכבה" ו"חוק הנאמנות" למשל) או נגד שחקנים חדשים (חוק הצינון ו"חוקי יאיר לפיד"). זאת גם מבלי שציינו את החוקים הפרסונליים כגון חוק גרוניס, חוק מופז ודומיהם.

חבר טוב מחו"ל אמר לי פעם שהדבר היחיד שיציב אצלנו בישראל זה החוסר-יציבות (באנגלית זה נשמע טוב יותר). ובכן, חבר יקר, הממשלה הנוכחית מוכיחה סוף סוף שגם אנחנו יכולים להיות יציבים. אבל יציבות לכשעצמה לא צריכה להיות יעד. היא יכולה להשביח מערכת פוליטית תקינה, אך יכולה גם לשקף מערכת פוליטית חולה, מסוגרת בעצמה, נעדרת סובלנות לקולו של המיעוט וחמושה בבוז לכללי המשחק. המקרה של ממשלת נתניהו השנייה קרוב יותר לתיאור השני.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך 26.3.2012