הגבלת סמכות רבני "צהר" לרישום נישואים – האם מעז יֵצא מתוק?

לאחרונה פרסם ועד רבני "צהר" הצהרה על כך שבשל החלטת שר הדתות יעקב מרגי (ש"ס) הם נאלצים להפסיק או לפחות לצמצם באורח ניכר את שירותי הנישואים שהם מציעים לאזרחיה היהודים של ישראל כחלופה אורתודוקסית להליך הנישואים ברבנות. אמנם בימים האחרונים הסתמן פתרון לבעיה, שהייתה פרוצדורלית בעיקרה, אך בתגובה לכך בחרו הרבנים הראשיים לישראל למתוח ביקורת פומבית על רבני צהר ולהטיל ספק בכשרות הנישואים שהם עורכים.

אישית אני תומך בכל התארגנות המנסה לייצר חלופה מתונה לרבנות הראשית, ובכלל זאת לעמדותיו ולפעולותיו ההולכות ומקצינות של הממסד האורתודוקסי בישראל. התארגנות זו ראויה לשבחים מיוחדים לאור העובדה שהיא אורתודוקסית בעצמה, ובהיותה כזו נאלצת להתמודד עם "ביקורת מבית" על עצם אימוץ העמדה ה"פתוחה" יותר והעומדת בניגוד למגמות ההקצנה הרווחות בקהילה האורתודוקסית. כיוון שכך, פעולתו של השר מרגי וכל פגיעה אחרת בפעולותיה של צהר ראויות לכאורה לגינוי.

עם זאת באופן פרדוקסי אני סבור שייתכן שדווקא פעולתו הפוגענית של השר עשויה בטווח הארוך לשרת מטרה חשובה בהרבה, שאם תתממש תבטיח גם את האפשרות לערוך טקסי בידי רבני צהר, כלומר הנהגת חופש בחירה אמיתי בנישואים בישראל.

רבני צהר מתגאים בכך שהם מקיימים בדקדקנות את כללי ההלכה וגורסים שאילולא פעילותם בקרב זוגות חילונים יבחרו האחרונים באפשרות הנישואים האזרחיים בחו"ל (בדרך כלל בקפריסין), פעולה הנחשבת חטא של ממש בעיני הקהילה האורתודוקסית. לדעתי, במציאות הנוכחית שבה מתקיימת אנומליה חוקתית קשה כל כך בדמות המונופול של הממסד הדתי-אורתודוקסי על כל ענייני הנישואים והגירושים בישראל, כל פעולה המקדמת את התעוררותו ואת התנערותו של הציבור הישראלי ממאפייניה התאוקרטיים של מדינתו, שאין להם כמעט אח ורע בעולם המערבי, היא חיובית בראייה לטווח ארוך.

ברצוני לפרט מעט על אודות שליטתו של הממסד הדתי-אורתודקסי בענייני נישואים וגירושים בישראל, המהווה חלק מהמציאות הבלתי נתפסת של שגרת חיינו. גם אם לנו נראה הדבר מובן מאליו, ניסיון להסביר מציאות זו לחבר או לעמית ממדינה זרה מעורר מבוכה קשה בקרב הדובר ונתקל כמעט מיידית בפליאה ובחוסר אמון מצד המאזין.

סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים), התשי"ג-1953 קובע: "נישואים וגירושים של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". המשמעות היא שמי שהרבנות הראשית מכירה בהיותו יהודי (וגם על כך קיים ויכוח גדול, שלא נעסוק בו במסגרת מאמר זה) חייב להינשא בהתאם לסטנדרטים דתיים-הלכתיים הכוללים למשל: רב אורתודוקסי המאושר על ידי הרבנות; המצאת "תעודת יהדות" במקרים של חשד (באתר משרד הדתות אף מצוין כי בני העדה האתיופית נחשבים "מקרה מיוחד", ולכן נדרשים להוכיח את יהדותם באמצעות אסמכתה מרב המוסמך לכך בבקשם להינשא); "הדרכת כלות" רשמית המנחה את האישה כיצד לנהוג עם בעלה. הפגיעה החוקתית בזכויותיהם של אזרחי ישראל אף הופכת חמורה יותר בכל הקשור למגבלות המוטלות עליהם בענייני נישואים כפועל יוצא מן החוק. כך לדוגמה אין שום אפשרות בחירה ברב המשתייך לזרמים לא אורתודוקסיים (או בכל אדם אחר שאינו מחזיק בתואר "רב" לצורך העניין), אסורים הנישואים בין כהן לגרושה, בין מי שנחשב יהודי לבין מי שלא (דוגמת כ-300,000 יוצאי ברית המועצות לשעבר המוגדרים רשמית "חסרי דת", ולכן רשאים להינשא רק בינם לבין עצמם) ובין זוגות חד-מיניים.

גם בגירושים על פי דין תורה עולות שאלות רבות הקשורות בזכויות הפרט. במקורה מתבטאת הפגיעה בזכויות הללו בכך שעקרונית כל אחד מבני הזוג יכול לסרב לגירושים, ובכך לכבול את בן הזוג האחר בניגוד לרצונו. הלכה למעשה מציאות זו פוגעת בעיקר בזכויותיהן של נשים. זאת מפני שההלכה מגנה קשות אישה החיה חיי אישות עם גבר בהיותה נשואה עדיין לבעלה - עד כדי הכרזה על ילד שנולד מחוץ לנישואים כממזר. כיוון שכך אישה המבקשת להתגרש מבעלה נדרשת להסכים לכל תנאי דרקוני שיציב לפניה הבעל, ואשר בדרך כלל מתבטא בחלוקה לא שוויונית של הרכוש המשותף;  אחרת יוכל לסרב לגרשה ובכך ימנע ממנה להמשיך בחייה.

חשוב להדגיש: המצב החוקי בישראל פוגע גם בזכויותיהם של יהודים העומדים בכל תנאיה המקדימים של הרבנות, כולל אלו המשתייכים לזרם האורתודוקסי. הפגיעה באחרונים, כמו בכל שאר האוכלוסייה, מתבטאת בכך שאין  בידיהם כמעט שום חופש בחירה - שהיא זכות בפני עצמה גם אם לא נעשה בה שימוש - בכל הקשור לָאירוע או לאחד האירועים המשמעותיים ביותר בחייו של כל אדם.

רבני צהר נבדלים אפוא מהרבנות בניסיונם ליצוק תוכן ומשמעות רבים יותר לטקס הנישואים עצמו ולאמץ תודעת שירות גבוהה יותר מזו המקובלת ברבנות. עם זאת במובן המהותי של אופי הטקס ושיוכו הדתי פועלים רבני צהר באופן הדומה לכל אותם עקרונות של התפיסה ההלכתית-אורתודוקסית לגבי נישואים. זוהי כמובן זכותם, ובמדינה שבה מתקיים חופש בחירה אמיתי זו זכותו של כל זוג לבחור בהליך נישואים בעל מאפיינים מסוג זה, המבטאים את השקפת עולמו ואת תפיסתו הדתית. הקושי בכך הוא ששינוי בגישה ובתודעת השירות ואפילו פחדיה של הרבנות מ"תחרות פרטית" הקמה עליה מתוך הזרם האורתודוקסי, בולטים ככל שיהיו, אינם אמורים להיות מוקד הדיון בנושאים מעין זה. הדיון - ולעניות דעתי אף קול הזעקה הציבורית - צריך להתמקד בהיעדר חופש הבחירה ובפגיעה הבלתי נסבלת בזכויות הפרט של כלל האזרחים בישראל, כפי שהוצגה לעיל.

אחת ההצעות לפתרון הבעיה המהותית בהקשר זה היא ברית הזוגיות של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהכין פרופ' שחר ליפשיץ. הצעה זו מבקשת לייסד מסלול אזרחי מקביל לנישואים ולגירושים הדתיים בישראל, אשר יהיה זהה למסלול הדתי כמעט לחלוטין מבחינת הנפקות המשפטית, מלבד העובדה שלא יעשה שימוש במותג "נישואים" עצמו. ההתנגדויות להצעות מסוג זה מעלות בדרך כלל את סוגיית הממזרות או את "רשימות הנישואים" שעלולות להיווצר אם יינתן חופש בחירה בנישואים.  ההלכה אוסרת כאמור על נישואים לממזרים, כלומר לילדים שנולדו לזוג הורים בזמן שהאם עדיין הייתה נשואה לגבר אחר. הטענה היא ש"ברית הזוגיות" או כל מסלול אזרחי אחר יכול להיחשב כנישואים מבחינת ההלכה, ולכן כדי להימנע מממזרות תיאלץ האישה לקבל גט באמצעות הרבנות גם אם נישאה דרך אותו מסלול אזרחי.  מאחר שסביר להניח שמי שיבחרו בחלופה האזרחית לנישואים לא יטרחו להשיג גט דרך הרבנות (ואין סיבה להכריח אותם לכך), ייווצר מצב שבו לאחר כמה דורות כמעט שלא תהיה דרך לאנשים דתיים להינשא לצאצאיהם של אלה שהתחתנו במסלול האזרחי בשל החשש מממזרות. כך עלולות להיווצר קבוצות סגורות בקרב הציבור הישראלי,  עד כדי  חלוקה הרמטית כמעט של האוכלוסייה היהודית בין אורתודוקסים לבין לא אורתודוקסים. בדבריו מתייחס פרופ' ליפשיץ לשאלה זו וטוען כי החשש המוזכר הוא במידה רבה מופרז מפני שמעטים הסיכויים שהרבנות או כל פוסקי הלכה אורתודוקסים אחרים יראו בברית הזוגיות נישואים כשרים הדורשים על פי ההלכה גט, ולכן בעיית הממזרות והפרדת הציבור כלל לא תתממש. כך או אחרת, אינני סבור שרצונו של הציבור האורתודוקסי לחיות על פי דין תורה מצדיק את הכפפת כלל האוכלוסייה לדין זה בצורה כה בעייתית רק בשל רצונו של אותו ציבור שלא להקים חומות בין חלקים שונים באוכלוסייה.

כיוון שכך ייתכן שדווקא ההגבלה שהוטלה על צהר - אף שכאמור כשלעצמה היא ראויה לגינוי - תוכיח אחת ולתמיד לציבור הישראלי עד כמה הרסנית שליטתה של הרבנות ובאיזה עיוות הוא חי. כך ייאלץ  הציבור "להצביע ברגליים" ולאמץ את הפתרון של נישואים אזרחיים בחו"ל. רק כאשר אלפי זוגות ישראלים יסרבו לשתף פעולה עם הממסד הרבני תיווצר ההזדמנות להנהיג באורח דמוקרטי את שינוי החוק לגבי נישואים בישראל ויינתן חופש בחירה אמיתי לכל אזרח בישראל - ללא קשר לזרם שאליו הוא משתייך.

* חנן סידור הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתוכנית עקרונות חוקתיים ויישומם.