הגירסה הדתית של נשיא המדינה
לרבנות הראשית שלושה תפקידים מסורתיים: ייצוג ממלכתי של היהדות, ניהול שירותי הדת, ופסיקת הלכה ברוח ממלכתית. בשל הכשלון המתמשך במילוי שני התפקידים האחרונים, ראוי לבזר אותם ולהשאיר בידיה רק את התפקיד הייצוגי.
הפארסה של מערכת הבחירות לרבנות הראשית שעומדת להסתיים, תודה לאל, השבוע סימנה עוד נדבך בתהליך שקיעתו של הגוף הזה. מה לא היה לנו שם: מועמד שמזוהה על-ידי יריביו כ'רפורמי' והם מאיימים בנידויו, בשעה שהוא עצמו מדגיש שאין לו כל כוונה לשנות ולו פסיק אחד מההלכה הקיימת; רבנים אנשי ציונות דתית הפועלים אצל החרדים כנגד מועמד ציוני-דתי אחר; מלחמת עולם בין בניו של הרב עובדיה על הזכות להיות מועמדו לתפקיד; רב מסית שהיה צריך להיות מסולק מתפקידו הנוכחי כרב עיר, ובמקום זאת לוטש עיניו לתפקיד הרב הראשי לישראל; מערכת של דילים בין 'הבית היהודי' וש"ס, כשכל צד מתכנן לפרק את הדיל בלי שייראה שהוא האחראי לכך; הצעות לשינויי חוק שכל תכליתם קידומו של מועמד זה או אחר, ולקינוח (אמנם בלי קשר לבחירות) גם רב ראשי מכהן שנאלץ להשעות את עצמו בשל חשדות פליליים.
כל אלה מבהירים שמוסד הרבנות הראשית מיצה את זכות קיומו במתכונתו הנוכחית. במקום שיכבד את תורת ישראל, הוא הפך לעוד מוסד פוליטי, על כל הרעות החולות של המוסדות הללו. החילונים משתדלים לעקוף אותו (נישואי קפריסין), החרדים בזים לו, ולכל פלג בציונות הדתית יש ממילא רבנים אחרים משלו. במצב הנוכחי, כל ערכו של המוסד הזה הם הג'ובים שהוא מספק.
מלכתחילה, ישנם שלושה תפקידים מסורתיים לרבנות הראשית: תפקיד ייצוגי – להעניק 'ארומה' דתית-מסורתית לממלכתיות היהודית, בטקסים ובאירועים רשמיים; תפקיד מעשי – לנהל את מערכת שירותי הדת (כשרות, נישואין וכו'), ותפקיד הלכתי – לפסוק בשאלות שלמדינה כולה יש עניין בהן (שמיטה, גיור וכד'). משלושתם, רק התפקיד הייצוגי שלה אכן ראוי שיישאר כמונופול. אם נפרוט את תחום שירותי הדת לפרטיו – בתחום הכשרות הרי ממילא אין בלעדיות והכשר הרבנות נחשב הרבה פחות מהבד"צים החרדיים, ואילו הבלעדיות בתחום הנישואין היא מלכתחילה כפייה דתית בלתי סבירה על חיי הפרט, ובפועל גם נעקפת כל הזמן על-ידי יותר ויותר זוגות. העובדה שלרבנות יש שליטה על אלפי משרות בתחום שירותי הדת רק הפכה אותה ליעד השתלטות של קבוצות חרדיות שאין להן עניין אמיתי בה, וממילא רוקנו אותה מתוכנה המקורי. גם בתחום הפסיקה – רוב המועמדים הבהירו מראש שלא יפסקו בעצמם אלא יסתמכו על 'גדולים מהם' (שאינם מוכנים לרוץ בעצמם לתפקיד בעל אופי פוליטי מבזה), ואלה שמוכנים לפסוק בעצמם הם לרוב בעלי גישה קיצונית שאינה מתאימה לתפקיד.
מסקנה: את שלושת תפקידיה של הרבנות הראשית צריך לפזר. התפקיד החשוב של פסיקת הלכה ברוח ממלכתית צריך להיעשות על-ידי פורום רבנים מייעץ שיוזמן לכך באופן וולונטרי על-ידי ראש הממשלה (ולא יצטרך לעבור הליך בחירה פוליטי), כדי להעניק לממשלה ולמדינה ייעוץ הלכתי. את התפקיד המעשי של ניהול שירותי הדת צריך להציע לקהילות ולארגונים השונים הפועלים בתחום – שיבחרו לעצמן את רבניהן, ויציעו לציבור אופציות מגוונות לשירותי דת, ברוח ההצעה שכבר הועלתה בנושא על-ידי תנועת 'נאמני תורה ועבודה'.
לרבנות הראשית צריך להישאר רק התפקיד הייצוגי: תפקיד של ייצוג דמותה היהודית והמסורתית של המדינה בטקסים ונאומים רשמיים, מעין וריאציה דתית לנשיא המדינה. לתפקיד הזה מספיק כמובן רב ראשי אחד, עם צוות משרד מצומצם, ותו לא. את השינוי הזה לא ניתן כמובן לבצע עד לבחירות השבוע, אבל ראוי שהבחירות הללו יהיו הפעם האחרונה שבה נבחרים רבנים ראשיים במתכונת המבזה הנוכחית.
המאמר פורסם ב'מעריב' בתאריך 18.7.2013