"הדרת נשים" – הפמיניזם כמנצח העצוב

במאמר זה מבקשת רונית עיר שי לחרוג בדיון ממסגרת הדיון ה"תקין פוליטית", ומאתגרת את עצם המושג "זכות לרב-תרבותיות" משום שמדובר תמיד בזכות לתרבות שעוצבה בידי החזקים . החוקרת דנה במושג צניעות ובשיח אודותיו וקוראת להתייחס לשיח הפמניסטי אשר מבקש ליצור צניעות במובן עמוק, מכבד והדדי יותר.

אחת הטענות החוזרות ונשנות בשיח הציבורי בעניין הדרת נשים היא שבין הציבור החרדי או החרד"לי ובין הציבור החילוני מתנהל דו-שיח של חירשים. אלה אינם מעוניינים בשוויון לנשים ואלה אינם רואים בצניעות ערך. אלה מעוניינים להשפיל ואלה לרומם. יש רעים וטובים בסיפור הזה. יש חשוכים ויש נאורים. הטענה הזאת מופרכת בעיניי מכול וכול. עם זאת ברשימה זו איני מתכוונת להגן על רעיונות העוועים בעניין היחס לנשים, ההולכים ומקבלים מקום של כבוד בחברה הדתית (לצערי כמעט על כל גווניה) בשל החשש מפגיעה בזכות ל"רב-תרבותיות". אדרבא, אני מעוניינת לחרוג ממסגרת הדיון ה"תקין פוליטית", אשר נמנע מלדון בגופם של דברים, ולאתגר את עצם המושג "זכות לרב-תרבותיות" משום שמדובר תמיד בזכות לתרבות שעוצבה בידי החזקים, לרוב בידי הפטריארכיה. כפרפראזה על דברי וולטר בנימין על "ההיסטוריה של המנצחים", אפשר לומר כי לעתים נדמה שהזכות לרב-תרבותיות היא בעצם הזכות של החזקים להמשיך ולהשליט את עמדותיהם, אך מכיוון שעמדה פילוסופית זו מבקשת להעניק ערך שווה לכל תרבות היא אינה מבחינה בכשל בסיסי זה. אני סבורה כי לא ייתכן שבשם הזכות לרב-תרבותיות ייסתם הגולל על אפשרות של שיח ביקורתי שכן, כפי שכותבת קת'רין מקינון:

רב תרבותיות היא גרסה נורמטיבית פוליטית של התפיסה האנתרופולוגית של יחסיות תרבותית המושתת על ההשקפה ש"כל התרבויות תקפות באותה מידה" [...] הפמיניזם לעומת זאת מערער על התקפות התרבותית של הכפפת נשים לגברים בכל מקום.קת'רין מקינון, 2005. פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה, עמ' 130.

לפיכך בראשית דבריי אדון במושג הדתי "צניעות", אשר בשמו מוסטות נשים לירכתי האוטובוס, אי שם מאחור, ובשמו קול באישה הוא בבחינת ערווה, ומתוך כך גם אומר כמה מילים על שיח הצניעות בכללותו ואנסה לרדת לשורשיו המהותיים. אחר כך אבקש לדחות את ההנחה שלפיה ה"נאורים", אלה שלא רואים כל בעיה באישה בביקיני קטנטן, שאינו משאיר מקום לדמיון, מרוחה על שלט חוצות ענקי, אינם משפילים או מדירים. כאן המנגנון פשוט סמוי יותר, ולכן התפיסות המגולמות בו נראות מעט מעורפלות. הוא אינו "אויב" ברור כמו חרדי שמשפיל ויורק או צוער היוצא במחאה על שהכריחו אותו לשמוע שירת אישה, אבל הוא לא פחות מסוכן. העניין הוא שהפמיניזם, שנתפס בציבור כרדיקלי, אמר תמיד את האמירה המאוזנת הזאת, אך בתרבות הדתית והכללית כאחד, שבהן ממילא קולן של נשים אינו ממש חשוב, למי אכפת מה הפמיניזם אומר.

נתחיל בעולם הדתי ונתמקד בעיקר בו משום שכפי שאבקש לטעון, רבים מתכניה של הביקורת שתופנה כלפיו יהיו תקפים גם לגבי החברה הכללית.

במאמר שכתב לאחרונה אורי אליצור ב"מקור ראשון" נאמר כך:

אי אפשר להסביר לחילוני ליברל שצניעות קשורה להבדל המיני שבין גברים ונשים ולא להבדל המגדרי ביניהם, ובכל זאת היא לא פחד שמא יצרו של הגבר יתעורר פתאום והוא יתנפל או ישתגע, אלא ערך תרבותי (הדגש שלי, ר"ע). ששמירה על צניעות בתרבות הדתית היא כמו שמירה על ניקיון, או שמירה על שקט, או שמירה על פרחי בר. חבל לנסות, זה כמו להסביר לעיוור מה פירוש צבע כחול [...] בראש שלהם כל העניין הזה של צניעות הוא השפלה של האישה, כל הפרדה בין גברים ונשים היא ביטוי של עליונות גברית מקוממת.יומן מקור ראשון, 13 בינואר 2012, עמ' 3.
בעניין אחד אני מסכימה לחלוטין - צניעות היא ערך תרבותי והיא יקרה מפז. השאלה היא איזו צניעות. בדברים שלהלן אני מבקשת ללכת בעקבות ד"ר טובה הרטמן, שטענה ששיח הצניעות העכשווי חורג מכל פרופורציה באופן המעמיד אותו בשורה אחת עם שיח ה"אי-צניעות" הליברלי, הפורנוגרפי, ואף להרחיב את העניין.Tova Hartman, 2007. "Modesty and the Religious Male Gaze", in Feminism Encounters Traditional Judaism, Waltham: Brandeis Univ. Press, pp.45-61

במה דברים אמורים? ראשית, שיח הצניעות מעוצב בראש ובראשונה מנקודת מבטו של הגבר. על פי שיח זה, מבטו המיני, החודר, של הגבר קיים תמיד, ולכן על האישה להתגונן, להתכסות, ובכך "לכבד את עצמה", שאם לא תעשה כן היא בעצם תשתף פעולה עם הפיכתה לאובייקט מיני. אבל ההנחה שבכל התנהלות בין נשים לגברים אין ממשק ניטרלי הפנוי ממין, שאין משמעות לקונטקסט ואי-אפשר לנטרל את המיניות ולהימנע מתפיסת האישה כאובייקט מיני עבור הגבר אינה מאותגרת, שהרי מדובר ב"הבדל מיני", כלשונו של אליצור, ולא מגדרי. במילים אחרות, בעניין זה לא יעזרו חינוך או הבניות תרבותיות אחרות משום שיש מצב נתון, טבעי, והאישה מתבקשת "בסך הכול" לעזור לגבר להתגבר על יצרו המיני, הבלתי נשלט. תפיסת עולם שכזאת, העומדת בבסיס הלכות הצניעות, אמנם משפילה מאוד את האישה, משום שמשתמע ממנה כי גם בהקשרים שאינם מיניים בעליל כל מה שהגבר עשוי לראות באישה הוא אובייקט מיני, אך איני יודעת אם היא משפילה פחות את הגבר. האם תפיסה שלפיה הגבר עסוק כל הזמן באובססיביות במיניות מכבדת את ערכו כאדם? האומנם גברים מטבעם נוחים כל כך להתפתות? המשוואה כמובן אינה מאוזנת - האישה היא זו שנדרשת לשלם את מחיר העובדה הביולוגית, ה"טבעית", הזאת, אך גם הגבר לא יוצא ממנה ממש טוב. הדברים מעליבים עוד יותר כשרבנים ושאר אנשי תורה ורוח מצדדים בהם. האומנם אם ישמעו בכנס מדעי הרצאה מפי אישה - שראוי להזכיר כי בנסיבות אלו היא אינה לבושה בבגד ים - האם גם אז יסברו שכל מה שאפשר לראות בה הוא "מין" בלבד? כלומר, גם אם נקבל את דבריו של אליצור, שלפיהם מדובר במסר המבקש לשדר שצניעות היא ערך, יש קושי בקבלת הערך הזה בניסוחו הנוכחי, כאשר מגולמות בו תפיסות בעייתיות כל כך המבזות ומשפילות את ערכנו כבני אדם.

התפיסה הזאת הולכת אפילו רחוק יותר. היא זו שעומדת בבסיס ההפרדה בין נשים לגברים בבית הכנסת. ההנחה כי נשים אינן יכולות ליטול חלק פעיל בתפילה בציבור, לומר "דברים שבקדושה", נובעת בדיוק מאותה התפיסה - נשים הן "מין" ומין הוא הרי אנטי-קדושה. כלומר, איננו מדברים כאן על צניעות גרידא אלא על רובדי העומק המסתתרים בשיח הצניעות: אישה=מין=אנטי-קדושה. המשוואה המתקבלת היא שהימצאותן של נשים במרחב דתי, שבו מתנהלת פעילות דתית, מחללת את הקודש ולראיה: יש בתי כנסת של הציבור הדתי המודרני שבהם נשים בזמן התפילה אינן יכולות אפילו לשאת דברים על פרשת השבוע (עניין מקובל במקומות רבים, בין תפילת שחרית למוסף). אמנם השיח הדתי ה"תקין פוליטית" נזהר מאוד מלהעמיד כך את פני הדברים. זה רק עניין הלכתי פורמלי, יאמרו הרבנים המוטרדים מהסוגיה, אין כאן שום פחיתות כבוד של האישה.אין זה המקום להרחיב בסוגיית השתתפות נשים בתפילה בבית הכנסת, וודאי שיש כאן רבדים הלכתיים ורעיוניים נוספים, אלא שהתמקדות בשאלה אם נשים מחויבות ויכולות להוציא את הגברים ידי חובה מחמיצה לטעמי את העיקר. רבנים אחרים יודו שיש למנוע כל מצב של מתח מיני בזמן התפילה, ולכן מוטב שנשים לא יופיעו לפני גברים, וודאי לא כשליחות ציבור, ואם כבר מתח מיני, אז גם לא דברי תורה בכלל. מאחר שתפיסת הצניעות הזאת אמורה להיות נחלת המרחב הציבורי כולו, הרי מוטב שהאישה פשוט לא תהיה שם - לא באוטובוס וקל וחומר לא בבית הכנסת (לפחות לא במקום שאנו, הגברים, נוכל לראות אותה). על כן באוטובוס היא לא תידרש לשבת בצד, ליד אישה או קדימה. היא תהיה מאחור כדי שלא נראה אותה, וכך היא כביכול לא תהיה נוכחת. היא הרי מקלקלת לנו את האטמוספרה הנקייה מהרהורי עברה, שאנו מנסים ליצור בכל מקום. ברור אפוא מדוע אז והיום "כל כבודה בת מלך פנימה". ברגע שהיא יוצאת החוצה משהו נפגם, כי הרי הזירה הציבורית היא של הגברים, והאישה עלולה תמיד לאבד את כבודה מפני שלא תוכל להימלט מהמבט הגברי החודר.ראו מדרשים על דינה שתמציתם היא שאילו לא הייתה יוצאת לא הייתה נאנסת. לפיכך שמירה על הכבוד פירושה הסתתרות מפני מבט זה - אם באמצעות התכסות ואם באמצעות יציאה מטווח הראייה של הגברים.

כך, למשל, כותב פרופ' אליאב שוחטמן בעניין האפשרות שנשים יקראו בתורה בשבת בבית הכנסת:

דומה, שאין להבין הלכות אלה אלא לאור התפיסה הכללית של חז"ל  בדבר מקומה של האשה במערכת הציבורית של עבודת השם. במישור הפרטי, רשאית כל אשה ליטול חלק בעבודת השם, ויש דברים שהיא אפילו מצווה עליהם, כמו תפילה. אבל, במישור הציבורי, "כבוד הציבור" מחייב שלא לערב נשים באופן פעיל בסדרי התפילה [...] תפיסה זו [...] לפיה אין האשה מעורבת עם אנשים ואינה משתתפת באופן פעיל, במישור הציבורי, בתפילות ובברכות, יש להבין גם על רקע דיני הצניעות. ההפרדה בין המינים, ההרחקות והסייגים למיניהם - תכליתם לגדור פרצות ולמנוע מכשלות.אליאב שוחטמן, התשס"ה. "עליית נשים לתורה", סיני קל"ה-קל"ו: עמ' רפ-רפב.

דומה ששוחטמן אינו חש בכך כי העיקרון הפרשני המנחה אותו (בעקבות חז"ל כמובן) הוא חד-צדדי במובן זה שכל כולו מעוצב מנקודת מבט גברית כאומר "הספרה הציבורית אינה נחלת כולם, אלא נחלת הגברים בלבד, ואם נשים ייכנסו לשם הן עלולות להפריע לנו ולחבל בעבודת השם שלנו". אגב, מן הטעם הזה כלל לא ברור מדוע הודרו נשים כליל מן הספרה הציבורית של עבודת השם ולא הותר להן עוד בתקופת חז"ל לקיים פולחן דתי נפרד לצד זה של הגברים, שהרי גם כך הייתה נשמרת הצניעות. עניין זה רק מחזק את החשש שמא אין מדובר כאן רק בדיני צניעות אלא ב"פלישה" לספרה שהיא בפשטות בבעלותם של גברים. וגם אם מדובר בצניעות, הרי הבנתה היא חד-צדדית לחלוטין.

אני מדגישה בכוונה את עניין סדרי התפילה בציבור לצד תפיסת הצניעות הרווחת לגבי ההפרדה במרחב הציבורי הכללי משום שבעיניי השורש הוא אחד: אם האישה היא רק "מין", הרי "לפתח חטאת רובץ" בכל מקום - בבית הכנסת, באוטובוס, במרפאה.
שיח הצניעות הדתי הוא חד-צדדי מסיבה נוספת. הבה נניח רק לרגע שזה נכון, כלומר שהטבע הוא כזה שהאישה אינה יכולה להיתפס בעיניו של הגבר אלא רק במושגים מיניים, ונניח שהיא צריכה "לשלם" על כך מחיר מסוים של התכסות בלבושה. הרי כל מערכת משפטית, וההלכה בכלל זה, בנויה על איזונים. מדוע צרכיה של האישה, רצונותיה או מידת ההגבלה שלה אינם מובאים בחשבון? במילים אחרות, האם כאשר אנשי הלכה פוסקים שקול אישה הוא אכן ערווה הם מודעים למחיר הכבד שהיא משלמת בהשתקת קולה - האמיתי והמטפורי כאחד? בהדרתה מהמרחב הציבורי? בדחיקתה לשוליים? האם הוגן להדירה מכל ענייני הקדושה הציבוריים בשל חולשתם המשוערת של הגברים? האם "כבוד הבריות", כבודה של האישה בעניין זה, אינו צריך להישקל אל מול הפגיעה המשוערת בגברים? הרי זו אפולוגטיקה פשטנית לטעון שהגבר הוא המשלם את המחיר כיוון שהאיסור חל עליו. בפועל מה שקורה הוא שפשוט מפסיקים להזמין נשים לשיר באירועים ציבוריים או לשאת דברים במהלך התפילה. ראו, למשל, את אירוע הזיכרון שמארגנת בשנים האחרונות הציונות הדתית בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. נשים אינן מופיעות שם, נקודה. וזה לא מקרה. אמנם יש שיטענו כי ההדרה אינה חד-צדדית, שהרי יותר ויותר בתי ספר ממלכתיים דתיים נמנעים מלהזמין את האבות למסיבות של בנותיהם. על כך יש רק לומר שבמקרה זה אפילו עיוורים יכולים לראות את הצבע הכחול...

אני מניחה שגברים דתיים רבים - וגם נשים - סבורים שהלכות הצניעות דווקא מונעות את הפיכת האישה לאובייקט מיני. אנשים אלה לא רק שאינם רואים בדחיקתן של נשים לירכתי האוטובוס או באיסור לשמוע את שירתן בבחינת השפלה, אלא שהם סבורים כי בכך הם מכבדים אותן וכי בכך מבטא העולם הדתי ערכים מתקדמים יותר מאלה המקובלים בחברה החילונית הליברלית, השוקעת ממילא. לגברים ולנשים אלה אני מציעה לעשות תרגיל מחשבתי קטן שהציע פרופ' אמנון רובינשטיין באחד המאמרים שכתב בנושא זה: במקום לומר "נשים, לשבת מאחור" נאמר: "יהודים/שחורים/צוענים וכו', לשבת מאחור". במקום "קול באישה ערווה" נאמר: "קול היהודי הוא ערווה". אני מניחה שעכשיו כולנו זזים בכיסא בתחושת אי-נוחות.

אני מבקשת להתמקד עוד בעניין ההשפלה כי נדמה לי שהיא לב העניין פה, ובלי להיכנס לעובי הקורה אומר את הדברים האלה:

בעניין בג"ץ אליס מילר ציינה השופטת דליה דורנר כי לא כל פגיעה בשוויון משפילה, ולכן לא כל פגיעה בשוויון פוגעת בזכות לכבוד. למשל, חוק האוסר על חברי הכנסת, חוץ מחברי הכנסת המכהנים בכנסת הנוכחית, לכהן כראשי רשויות מקומיות פוגע בשוויון בין ראשי הרשויות, אך אינו משפיל את ראשי הרשויות שקופחו. לעומת זאת גרסה דורנר כי הפליה על יסוד השתייכות קבוצתית משפילה במהותה:

ביסודה של הפליה כזו עומד ייחוס מעמד נחות למופלים, שהוא פועל יוצא משונותם - הביולוגית, הגזעית, הדתית וכיוצא באלה תכונות הטבועות בבני אדם, מגדירות את זהותן, ואין בידיהם לשנותן - המלמדות כביכול על מעמד נחות. הפליה כזו משדרת מסר כי חברי הקבוצה הם נחותים, וטומנת בחובה השפלה לקורבנותיה.דליה דורנר, התשס"ג. "בין שוויון לכבוד האדם", בתוך: ספר שמגר - מאמרים א', תל אביב: ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, עמ' 21.

נאמנה לעמדתה זו סברה דורנר כי יש לקבל את עתירתה של מילר ולאפשר את קבלתה לקורס טיס, אף שהטיעון שהעלה הצבא כנגד הצטרפותה לקורס היה נאמן, גם לטענתה של דורנר עצמה, לעקרון השוויון האריסטוטלי. במילים אחרות, הצבא הציג נימוק ענייני ורלוונטי לשונות שבין נשים לגברים, ובכל זאת סברה דורנר כי מדיניות הנועלת את שערי קורס הטיס לפני נשים עשויה להיות משפילה. כיצד ייתכן אי-שוויון מנומק שיש בו משום השפלה? בלי לרדת לשורשי הדברים אומר רק כי הבעיה נעוצה בטיב ההנמקה: הרלוונטיות שלה ומידת השכנוע שלה. ההנמקות הדתיות בדבר השונות הנשית נשענות באופן גורף למדי על תפיסות מהותניות, סטראוטיפיות, לגבי נשים. אפשר להתווכח אם נשים שונות מגברים או עד כמה הן שונות, וכמו שאומרת מקינון: "מילה ניטראלית חביבה היא שוני, והיא מדיפה ניחוח של אמינות צרפתית".מקינון, (לעיל הערה 1), עמ' 129. עם זאת ראשית, יש לזכור כי אמת המידה היא שוב הגבר, שעל פיו נמדד השוני, ושנית, התחושה המתקבלת מההנמקות הדתיות היא כי בשם אותה שונות מהותית כביכול (טענה שאיני מקבלת באופן עקרוני) יש מי שמבקשים להמשיך ולקבע את מקומה של האישה בספרה הפרטית, הביתית, כמי שכל ייעודה ותכליתה הם הבית וגידול הילדים. לתפיסה כזאת יש קשר הדוק לראיית האישה כחומרית ומינית ולכן גם כמי שאינה ראויה לבוא בשערי הספרה הציבורית, שבה נוכחותה המינית עשויה להאפיל על עניינים שברוח העומדים ברומו של עולם.

אני יודעת שיהיו שיטענו: "אין מה לעשות, זאת ההלכה וכאנשים דתיים עלינו להכפיף את עצמנו לעולה". אבל ברור לכול שהבעיה אינה הלכתית משום שאם היה רצון לפרש מחדש את ההלכה לגבי "קול אישה", היה הדבר נעשה כבר מזמן. הרי מנגנונים הלכתיים קיימים ומקובלים, גם באורתודוקסיה, משנים כל הזמן את פניה של ההלכה. כך, למשל, נראה כי הטיעון "השתנו הטבעים" רלוונטי ביותר כאן, וגם ניתוחו של הרב ביגמן מלמד שאפשר להסתכל על כל הסוגיה באופן אחר.ראו את ניתוחו ההלכתי המרתק באתר "קולך", http://www.kolech.com. משמע, הבעיה אינה בהלכה עצמה אלא במוטיבציות המייצרות את קיפאונה דווקא - ובעיקר -בסוגיות הקשורות לנשים. הסוגיה נוגעת בייחוד לציבור הדתי המודרני. בהקשר זה קשה שלא לתהות מדוע יש רבנים שאינם מוכנים לקבל כפשוטו את העיקרון של "מפני דרכי שלום" כדי להתיר טיפול בפצוע גוי בשבת ואינם מוכנים לנצל כלים הלכתיים מגוונים כדי לאפשר יתר שוויון וכבוד לנשים במרחב הדתי, אך לגבי סוגיות אחרות הקשורות במודרנה, כמו טכנולוגיות הפריה למשל, הם מנפקים את המתקדמות שבפסיקות.אני יודעת שיש מי שיטען שלגבי טכנולוגיות ההפריה המודרניות קשה למצוא איסור הלכתי פורמלי שיעמוד כמכשול, ואילו שיתוף נשים בתפילה אכן בעייתי. מכל מקום אני סבורה שהדברים מורכבים יותר ואין זה המקום לעמוד על כך. מתקבלת אפוא תמונה מטרידה שלפיה היכן שהממסד הדתי נתקל ב"אחרים" הוא טוען בנחרצות שאנו חייבים להכפיף את עצמנו לעולה של ההלכה, ואילו בכל הנוגע לערכים הנתפסים בעיניו כחשובים ההלכה יכולה להתגמש כלפי המודרנה או המדע כמעט עד קצה גבול היכולת.

האם המסקנה מדברים אלה היא שצניעות אינה ערך? ההפך הוא הנכון! צניעות היא מן הערכים החשובים ביותר שחברה יכולה לאמץ לעצמה. היא כמובן אינה נוגעת רק למישור היחסים הראויים בין המינים, אך מאחר שאנו עוסקים במישור זה ראוי לומר שצניעות שאינה מעוצבת מנקודת המבט הגברית בלבד ואינה מבוססת על תפיסת האישה כאובייקט מיני היא משימה עדינה, קשה ומורכבת. כאישה דתית עליי לומר בכאב כי איני סבורה שהחברה הדתית הצליחה בה יותר מן החברה המערבית החילונית הליברלית, שהרי שיעור התופעות של הטרדה מינית, פדופיליה ואונס בחברה הדתית דומה לשיעורן בחברה הכללית.

אבל, כאמור, שיח הצניעות הדתי אינו בעייתי יותר או פחות משיח ההתערטלות החילוני. כאן יש לסייג ולומר שכפי שאיני סבורה כי כל האנשים הדתיים, ואפילו לא כל הרבנים, מחזיקים בתפיסת הצניעות הרווחת בשיח העכשווי בחברה הדתית, כך לא כל החילונים מאושרים משיח ההתערטלות ומחוסר הצניעות השולטים במרחב הציבורי הכללי. ובכל זאת, אין ספק שאישה שהפשיטו אותה במידה כזאת או אחרת משמשת אובייקט מיני ותו לא. נשים חשופות באופן בוטה  מושפלות בדיוק כמו נשים שמנעו מהן לשיר או נשים שזרקו אותן לירכתי האוטובוס מפני שהקו הסמוי, העובר כחוט השני בין הלבושה לעירומה, הוא האמירה החד-משמעית: את מבחינתנו אובייקט מיני. אלא שבשם ערכים ליברליים כביכול של חופש וקדמה אומרת התרבות החילונית הקיצונית: "בואו נפשיט, למה לא?" "אסור כבר ליהנות?" ואילו התרבות הדתית אומרת: "בואו נכסה כדי שלא נחטא". אלא שאלה ואלה חוטאים בהחפצתה של האישה, ואני מעזה לומר גם שאלה ואלה שוטפים לאישה את המוח עד כדי "תודעה כוזבת", שבגינה, בסופו של דבר, היא מחזיקה בתפיסת עולם שאינה משרתת את הצרכים שלה אלא את אלה של הגברים.

אני יודעת היטב שדיבור על תודעה כוזבת הוא בעייתי מאוד מכל הבחינות, ובוודאי מן הבחינה הפמיניסטית. יש בו התנשאות רבה וחוסר כבוד לאדם ולבחירותיו, שכביכול לא נעשו מתוך מודעות מלאה, ובהקשר מרקסיסטי המשמעות אף חמורה יותר משום שהתודעה הכוזבת נשתלה במוחם של הנשלטים כדי להמשיך ולמקסם את שליטתו של המעמד העליון. ובכל זאת, היות שהמושג "בחירה חופשית" הוא בעייתי ממילא, אני מעזה לשים את נפשי בכפי ולטעון כי נשים דתיות המשתפות פעולה עם שיח צניעות שמדיר אותן מעניינים שבקדושה, שאינו מאפשר להן להשמיע את קולן או מודד להן השכם והערב את אורך השרוול והחצאית, ונשים חילוניות המוכנות להתפשט בכל שלט חוצות או מוכנות שבנותיהן בנות ה-14 ישרבבו שפתיים בתשוקה לא מרומזת במודעת פרסומת למוצר צריכה -אלה ואלה משתפות פעולה עם הפטריארכיה, עם גברים שנקודת מבטם (המינית!) היא שקובעת את השיח ואת הפרמטרים של הצניעות ושל ההתערטלות.

מה שעצוב באמת בכל הסיפור הזה הוא שהפמיניזם טוען כבר שנים רבות את הטענה הכפולה הזאת. ובמחשבה שנייה, הוא טוען זאת שנים רבות יותר בעניין שיח ההתערטלות החילוני. הפמיניזם הדתי משמיע את קולו רק עכשיו. היו אלה פמיניסטיות חילוניות למהדרין שניסו לצאת בקמפיין נועז כנגד תעשיית הפורנוגרפיה בארצות הברית; פמיניסטיות חילוניות ישראליות הן שמבקרות בחומרה את תחרות מלכת היופי וזוכות לקיתונות של בוז על כך שהן איבדו את חוש ההומור ואינן נותנות ליהנות מהחיים; הפמיניסטיות החילוניות הן אלה שמקיימות אין ספור ימי עיון, מפגשי מחאה וצעדות מחאה כנגד הפיכתן של נשים לאובייקט מיני - וכל זאת ללא הועיל. מדוע? אולי מפני שהחברה עדיין פטריארכלית גם במחוזותיה החילוניים הליברליים, אולי מפני שקל יותר לשנוא את הדתיים החשוכים ולא להפנות מבט ביקורתי פנימי, ואולי מפני שצירוף המילים "הדרת נשים" נשמע בעייתי כאשר אישה במלוא הדרה מופיעה בביקיני בשלט חוצות. במילים אחרות, כאשר הפטריארכיה שקופה ומנגנוני ההדרה סמויים מן העין, קשה לחשוב שיש ממש בבהלה הפמיניסטית.

אלא שלי נראה שהפמיניזם אומר דברי טעם. הוא מבקש ליצור צניעות במובן עמוק, מכבד והדדי יותר. כדאי שכל רובדי האוכלוסייה - דתיים וחילונים כאחד - יקשיבו לעתים לקולו.

ד"ר רונית עיר-שי היא מהתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן וממכון הרטמן בירושלים.