'רגליים שחורות' ביהודה ושומרון מודל הפינוי האלג'ירי ושאלת התאמתו לישראל

לקראת אפשרות של החלטה על פינוי ישובים ביו"ש, יאיר שלג מציע מודל חדש לפינוי. לא עוד פינוי אישי ואקטיבי של כל אחד מהתושבים, אלא פינוי המתבסס על מודל הפינוי של צרפת מאלג'יריה: עזיבת זרועות הממשל הישראלי תוך השארת התושבים לעזוב בעצמם. בשונה מאלג'יריה, מודל הפינוי מיו"ש יצטרך להתבצע בשני שלבים: בשלב ראשון – הוצאת השירותים האזרחיים בלבד והשארת הצבא להגן על התושבים שיישארו. כעבור חודשים אחדים – פינוי אקטיבי של המיעוט שיישאר.

הקדמה

לפני פחות מחצי שנה פרסמתי במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר מדיניות מקיף העוסק בסוגיית פינוי יישובים ביש"ע בעקבות לקחי ההינתקות מאוגוסט 2005. במסגרת התחקיר שערכתי לקראת פרסום המחקר העליתי לפני כמה גורמים את הרעיון של מודל פינוי שונה במהותו מהמודל שנקטה ישראל בחצי האי סיני וברצועת עזה; מודל שבו המדינה איננה לוקחת על עצמה פינוי אישי של כל אחד מהמתיישבים באזורים המפונים, פינוי שמטבעו מזמין עימות חריף – אלא היא מפנה את כוחותיה ושירותיה האזרחיים, מתוך הנחה שהרוב הגדול של התושבים לא ייקח על עצמו חיים בלי חסות המדינה ויעדיף במקרה כזה להתפנות בעצמו, בלא עימות ישיר (את המיעוט הקטן שיבחר להישאר תוכל המדינה לפנות לאחר זמן מה בקלות יחסית, בשל גודלו, אם כי הוא צפוי להיות אלים במיוחד).

התגובה להצעתי הייתה מפתיעה. היה ניכר שכל הגורמים ששוחחתי אתם לא העלו כלל בדעתם אפשרות לפינוי מסוג זה, אף שהפינוי המפורסם ביותר של המאה העשרים – פינוי צרפת מאלג'יריה, שכלל את התפנותם של למעלה ממיליון מתיישבים צרפתים – נעשה ברוח זו (אם כי שם לא היה צורך בשלב השני, של פינוי המיעוט שנשאר). כנראה ההנחה שהשארת מתיישבים בלא חסות המדינה תביא בהכרח לטבח בהם פסלה כל אפשרות שהרעיון יעלה על שולחנם של קברניטי ההינתקות. ממילא הסרתי גם אני אותו מהדיון שערכתי במחקר.

אולם בזמן שחלף מאז חזרתי שוב ושוב להרהר ברעיון הזה. בדיעבד נראה לי שהיה אפשר לפתח את רעיון הפינוי הלא אלים, אולי בווריאציה שונה במקצת מהביצוע באלג'יריה (בעיקר, כפי שהוזכר קודם, פינוי יזום בשלב מאוחר של המיעוט שלא יתפנה מרצון בשלב הראשון), גם בתהליך ההינתקות. הסיבה שהדבר לא נעשה אינה טמונה, כך נראה לי, רק בחשש לטבח, אלא גם בלוח הזמנים הצפוף שנכפה לפינוי, וממילא אי-רצון לאפשר מהלך מורכב הכולל שני שלבי פינוי. מחדלי הטיפול במפונים, שנבעו במידה רבה גם מלוח הזמנים הצפוף, גרמו לי להרהר שוב ברעיון הפינוי הכפול. נוסף על כך עליית המדרגה באיומים של אנשי הימין כנגד רעיון של פינוי נוסף והחששות שבפינוי כזה – הן בשל מספר המפונים הן בשל ההסלמה בתגובתם – ההינתקות ואפילו הפינוי האלים בעמונה ייראו כ'משחק ילדים' היו גורם מדרבן לחזור ולבחון מודל פינוי חלופי למודל הפינוי שהתבצע בסיני וברצועת עזה.

יש להדגיש: לא רק שאין בבחינת מודל זה משום הבעת עמדה בשאלה האידאולוגית אם ראוי בכלל להביא לפינוי מאזורי יהודה ושומרון. נימוקיהם של מתנגדי הפינוי – הן מבחינת הזיקה הלאומית-היסטורית הן מצד השיקול הביטחוני – הם נימוקים כבדי משקל שראוי לכל העוסקים בנושא להתחשב בהם, תהיה אשר תהיה עמדתם הסופית. מה שקשה לקבל הוא האיום לסכל באלימות הכרעה דמוקרטית בסוגיה גורלית זו, שכן ברור שאם יהיה פינוי הוא יהיה אך ורק תוצאה של הכרעה דמוקרטית. לפיכך מצאתי לנכון לחזור ולהתמודד עם מודל הפינוי באלג'יריה ועם שאלת התאמתו למציאות הישראלית, בשני המובנים של מושג ה'התאמה': האם בכלל המודל רלוונטי לישראל? ואם כן, מהם השינויים שיש לערוך בו כדי שיתאים לנתוניה המיוחדים של המציאות הישראלית ולשליטה הישראלית ביהודה ושומרון?

תודתי נתונה לאורי דרומי, יונתן בשיא ולאחד מאנשי יש"ע המבקש להשאר בעילום שם, על שנענו לבקשתי לקרוא את טיוטת המאמר והעירו הערות חשובות ומועילות. מובן שהאחריות לנוסח הסופי של המאמר מוטלת עליי בלבד.

מבוא – מודל הפינוי באלג'יריה

ב-1962 פינתה צרפת את שלטונה וכוחותיה מאלג'יריה, לאחר 132 שנות שלטון במדינה זו –ונכון לזמן הפינוי היו בה כ-1.2 מיליון מתיישבים צרפתים;אליסטר הורן, 1989. מלחמה פראית לשלום, תל אביב, הוצאת משרד הבטחון: 245. מספר עצום, כשמדובר באוכלוסייה שמניינה הכולל הוא כעשרה מיליון איש.המתיישבים הצרפתים כונו בשם 'פיה נואר', כלומר 'רגליים שחורות', כנראה בשל עורם שהשחים בשמש האלג'ירית, לעומת עורם של הצרפתים תושבי צרפת. לכל אורך תקופה זו לא הייתה אלג'יריה מדינה הנתונה במשטר קולוניאלי, כמו רוב המדינות האפריקניות שהיו נתונות לשליטת מעצמות אירופיות, אלא היא סופחה לצרפת ונחשבה למחוז צרפתי לכל דבר – למעט העובדה, החשובה מאוד כשלעצמה, שתושבי אלג'יריה הערבים לא קיבלו אזרחות צרפתית ולא נהנו מזכות בחירה לפרלמנט הצרפתי. בכך הם כמובן נבדלו הן מן המתיישבים הצרפתים הן מהתושבים היהודים, שזכו לאזרחות בצו מיוחד של שר המשפטים היהודי אדולף כרמיה ב-1870.

הצרפתים לא פינו את אלג'יריה מרצונם הטוב, כמובן. הם עשו זאת לאחר שמונה שנות מלחמה עקובות מדם, שבהן תקפו טרוריסטים של החזית לשחרור לאומי (FLN) הן מטרות של הממשל הצרפתי במדינה הן את המתיישבים הצרפתים. רבים היו הנפגעים, משני הצדדים, שכן גם התגובה הצרפתית הייתה קשה: הצבא הצרפתי עשה מעשי טבח, ואף גירש כפרים שלמים מיושביהם.לפי הנתונים שפרסמו הצרפתים, כ-141 אלף אלג'ירים נהרגו במהלך המלחמה מאש כוחות הביטחון הצרפתיים; כ-78 אלף נהרגו במהלך המלחמות הפנימיות בין הכוחות באלג'יריה; 4,300 אלג'ירים נהרגו על אדמת צרפת עצמה. לצרפתים היו 17,456 הרוגים ועוד כ-65 אלף פצועים. ההערכות האלג'יריות גבוהות בהרבה, והן נעות בין 300 אלף למיליון (!) הרוגים מבני עמם. על כך ראו הורן (הערה 1 לעיל): 564. ב-1957 קרס המשטר הצרפתי עקב חילופי ממשלות מרובים, שנבעו כולם מהמשבר האלג'ירי. המדינה קיבלה חוקה חדשה, שעיקרה שינוי המשטר הפרלמנטרי לנשיאותי ובמסגרתו הענקת סמכויות רחבות לנשיא. לכס הנשיאות עלה הגנרל שרל דה-גול, על רקע האמונה שהוא, בהיותו 'איש חזק' (מנהיג הכוחות של צרפת החופשית, שלא נכנעו לנאצים במלחמת העולם השנייה), יֵדע 'לעשות סדר'. תחילה ניסה גם הוא את כוחו במלחמה, אך כעבור זמן הגיע למסקנה שאין תוחלת בשליטה הצרפתית באלג'יריה והגיע להסכם פינוי עם המורדים האלג'ירים.

מה היה גורלם של המתיישבים הצרפתים בתהליך הפינוי? מבחינה פורמלית הממשל הצרפתי התעקש להבטיח את המשך ישיבתם באלג'יריה. אחד הסעיפים שהתעקשו עליהם דה-גול ואנשיו, סעיף שעיכב את המשא-ומתן לאורך זמן, היה הסעיף שאפשר במפורש את המשך ישיבתם של המתיישבים הצרפתים. הסכם אוויאן, ממרץ 1962, הוא ההסכם שהסדיר את פינוי כוחותיה של צרפת מאלג'יריה, שם נקבע כי המתיישבים הצרפתים ייהנו במשך שלוש שנות מעבר מהאפשרות להחזיק בעת ובעונה אחת באזרחות צרפתית ובכל הזכויות המוקנות לאזרחים האלג'ירים (ההסכם אף פירט במפורש כמה מזכויות אלו: זכות הקניין הפרטי, השתתפות משמעותית בענייני ציבור, וערבויות לאי-אפליה בשפה, בתרבות ובדת, וכן הגנה מפני ענישה על מעשיהם בעבר). לאחר שלוש שנות המעבר המתיישבים היו אמורים לבחור בין אזרחות אלג'ירית לאזרחות צרפתית (בלא אפשרות לאזרחות כפולה), ובמקרה האחרון ייחשבו לזרים, אך בכל מקרה יינתן להם להחזיק ברכושם ויוקנו להם כל הזכויות המוקנות לתושבים שאינם אזרחים.שם: 547.

העיקרון שבבסיס ההתעקשות הצרפתית היה האמונה שגם אם במקור הגיעו מתיישבים אלו לאלג'יריה תחת כידוני הצבא הצרפתי, הרי כעבור זמן רב, ומשהתערו הם וצאצאיהם במדינה, הזכות האנושית שלהם להישאר בבתיהם ובמקומות מגוריהם (אם רצונם בכך) חשובה יותר מהכרעתה הפוליטית של מדינתם. המדינה יכולה להחליט שהיא מוותרת על שליטתה בחבל ארץ מסוים, אבל הכרעה זו אינה אמורה לחייב את אזרחיה, ומן הראוי שהללו יוכלו להמשיך להתגורר במקום שנולדו וגדלו בו, מה גם שרבים מהם היו צאצאים למתיישבים שהגיעו לאלג'יריה כמה דורות קודם לכן. זו הייתה עמדתו של הסופר והפילוסוף אלבר קאמי, יליד אלג'יריה שדבק בזכותה של משפחתו לחיות במקום שגדלה בו, והיא הייתה יוצאת דופן בקרב האינטלקטואלים הצרפתים. מובן שעל העיקרון האידאולוגי נוסף גם אינטרס פוליטי: ההתנגדות הגדולה ביותר לפינוי אלג'יריה באה כמובן מן המתיישבים הצרפתים, והסעיף הזה ביקש לרצות אותם – אף שכצפוי קיומו לא הועיל. המתיישבים הקימו מקרבם ארגון טרור מחתרתי (OAS – ראשי תיבות של 'ארגון צבאי חשאי') שפעל ליצירת כאוס במדינה, על מנת למנוע את הפינוי. בסך הכול הביאו פעולות הארגון ל-2,360 הרוגים ו-5,418 פצועים, הן מאזרחי אלג'יריה הן מכוחות הביטחון הצרפתיים.שם: 558.

בפועל, אף שההסכמה האלג'ירית הושגה, רק מעטים מקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה נשארו במדינה. זוועות הטרור האלג'ירי בשנות המלחמה, והחשש לטבח המוני במקרה שגם הגנת הצבא הצרפתי תוסר מהם, עשו את שלהם. בתוך שבועות ספורים בלבד הייתה עזיבה מבוהלת והמונית של כמעט כל 1.2 מיליון המתיישבים, חלקם לפני יום הפינוי הרשמי (1 ביולי 1962) וחלקם אחריו. רק כשלושים אלף מקרבם (2.5%) החליטו להישאר. היו אלה האמיצים ביותר, או המיואשים ביותר (אלה שלא יכלו לצפות לשום עתיד בצרפת לאחר שיעזבו את בתיהם ורכושם). בין העוזבים היו גם כמעט כל 130 אלף יהודי אלג'יריה – אף שרבים מהם נמנו דווקא עם התומכים במרד האלג'ירי ובתביעה לעצמאות. אגב, בניגוד לחששותיהם של העוזבים, מי שבחרו להישאר דווקא לא נשחטו, וכמה מהם אף המשיכו ליהנות ממעמד חברתי מכובד.אחד הבולטים בהם היה ז'ק שווליה, מי שכיהן בראש עיריית אלג'יר בימי השלטון הצרפתי. אחרי עזיבת הצרפתים הוא נבחר לסגן נשיא לשכת המסחר של אלג'יריה וזכה לכבוד רב. ראו שם: 581. מי שנשחטו היו דווקא משתפי הפעולה מקרב האלג'ירים עצמם.ההערכות בעניין הנרצחים מקרב משתפי הפעולה נעות בין שלושים אלף ל-150 אלף מתוך כרבע מיליון משתפי פעולה. ראו שם: 564.

בעניין עזיבת המתיישבים הצרפתים חשוב להדגיש שני נתונים: ראשית, הם לא פונו בכוח על ידי השלטון הצרפתי המתפנה. השלטון השאיר בידם את הבחירה אם להישאר או לא, ואף שהם אהבו מאוד את חייהם באלג'יריה, הרי בהינתן העובדה שהצבא והממשל הצרפתי עזבו את המדינה, גם הרוב המוחלט של המתיישבים הכריע שבמצב כזה מקומם לא יכירם עוד באלג'יריה. שנית, המתיישבים כמעט שלא פוצו על אילוצם לעזוב את המדינה – לא על הרכוש שנטשו ולא על עגמת הנפש שנגרמה להם. ממשלת צרפת העניקה להם, במשך חודשים ספורים בלבד, סיוע התארגנות ראשוני של 450 פרנק לחודש. המעוניינים בסכום גבוה יותר נאלצו ליטול מן הממשלה הלוואה (!) בסך עשרים אלף פרנק.שם: 576. אומנם, במשך קרוב לחמישים שנה שחלפו מאז הגיע סך הסיוע שהגישה ממשלת צרפת למאות אלפי עקורים לסכום של מליארדי אירו. תודתי נתונה למר אלי סומר על תוספת חשובה זו.   רבים מהם הגיעו לצרפת, כשמיטלטליהם המעטים בידם, כמעט חסרי כול, נאלצים להתחיל מחדש את חייהם, וברקע עוד ליוותה אותם עוינות החברה הצרפתית על שנאלצה להקריב חיים ומשאבים מרובים כל כך 'למענם' בשנות המלחמה. רבים אכן חיו את שארית חייהם בעוני מרוד, אם כי רובם נקלטו מחדש והצליחו להתבסס בזכות הגאות הכלכלית הכללית שפקדה את צרפת לאחר הפינוי. יש כמובן קשר ישיר בין היעדר הפיצוי ובין האפשרות שניתנה להם להישאר: מכיוון שהשלטון הצרפתי אפשר לכאורה (בהסכם הפורמלי שלו עם האלג'ירים) את הישארות המתיישבים הצרפתים, הוא גם לא ראה צורך לפצותם במידה שיחליטו – לכאורה בהכרעה אישית וולונטרית – לעזוב את המדינה.

תקפותו של המודל האלג'ירי ביהודה ושומרון

ישראל של השנים האחרונות מתלבטת התלבטות קשה, שיש בה לא מעט סממנים דומים להתלבטות שליוותה את שנותיה האחרונות של צרפת באלג'יריה. מאז 1967, כלומר במשך ארבעים שנה, שולטת גם ישראל בשטחים שלא היו חלק מתחומה הריבוני המקורי – שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה (להלן יש"ע).במלחמת ששת הימים כבשה ישראל כמובן גם את שטחי חצי האי סיני ורמת הגולן, אבל עניינם אינו רלוונטי למאמר זה. רצועת עזה נמסרה לפלסטינים באוגוסט 2005, כך שהמשך מאמר זה יתמקד בסוגיית שטחי יהודה ושומרון (להלן יו"ש). כמובן, ישנם גורמים המבדילים בין המצב הצרפתי באלג'יריה למצב הישראלי ביו"ש: בין ישראל ליו"ש אין גבול טבעי, בשונה מהגבול בין צרפת לאלג'יריה. לאלג'יריה אין משמעות היסטורית וערכית בתודעה הצרפתית, בשונה מתפקידם התרבותי של שטחי יו"ש בתודעה היהודית-ישראלית (אלה האזורים שבהם פעלו אבות האומה, שטחי המחיה העיקריים של עם ישראל בתקופת הריבונות שלו לפני חורבנות בית ראשון ושני).

מנגד, הערבים באלג'יריה מעולם לא תבעו שום תביעות מהמולדת הצרפתית גופה, ומבחינתם סילוק הצרפתים מאלג'יריה היווה סוף פסוק למאבקם – מצב שכמובן אינו מקביל למאבק הפלסטיני שבעיקרון מעלה תביעות גם בנוגע לישראל הריבונית. ולבסוף, בניגוד לסיפוח הצרפתי את אלג'יריה, שכאמור החזיק מעמד 132 שנה, ישראל מעולם לא סיפחה את שטחי יו"ש, ומתקיים בה קונסנזוס פוליטי רחב כנגד סיפוח כזה; קונסנזוס הכולל גם את רוב התומכים בשליטה הישראלית ביו"ש, מחשש שבמקרה סיפוח תיאלץ ישראל להעניק אזרחות וזכות בחירה למיליוני הפלסטינים החיים באזורים אלו ובכך עלול לבוא הקץ על אופייה היהודי של המדינה.

למרות כל ההבדלים האלה, בכל זאת יש דמיון בדילמה שמעסיקה היום את ישראל בנוגע לשטחי יו"ש לבין זו שהעסיקה את צרפת בנוגע לאלג'יריה. בשני המקרים מדובר בדילמת העלות והתועלת של השליטה באותם אזורים, ורכיב העלות במקרה הישראלי הולך ומתחדד בשנים האחרונות, ועיקרו כבר מזמן אינו רק מחיר כלכלי. ישראל חוותה בעשרים השנים האחרונות שני גלי מרידות חריפות (שכונו 'אינתיפאדות', המילה הערבית להתקוממות) כנגד שלטונה בשטחי יש"ע. הגל הראשון החל בדצמבר 1987, בדיוק לפני עשרים שנה, ודעך רק לאחר כינוסה של ועידת השלום במדריד, באוקטובר 1991, כעבור כארבע שנים. הגל השני החל בספטמבר 2000, לאחר כישלונה של ועידת קמפ דייוויד שבה נדונה הצעה להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. הגל הזה שכך רק לאחר מבצע חומת מגן באפריל 2002, אבל רמה מסוימת שלו מתקיימת עד היום.

בכל עשרים השנים שחלפו מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה החברה הישראלית חווה גלים של טרור – עצמתם מתגברת ונחלשת חליפות, אבל הם לא שקטו לגמרי אף לא לרגע, והדבר גורם לדעת הקהל הישראלית, כמו הצרפתית בשעתו, לתהות אם אמנם יש תוחלת להמשך השליטה בשטחים הללו. וכמו בסיפור האלג'ירי, הדילמה אינה רק מדינית וצבאית, כלומר אינה עוסקת רק בשאלת השליטה המדינית-צבאית של ישראל ביש"ע. גם בסיפור הישראלי מדובר בדילמה אנושית קשה מאוד, מכיוון שגם בשטחי יש"ע התיישבו למעלה מרבע מיליון ישראלים.

ממילא עולה כמובן שאלת גורלם של המתיישבים הללו. תשובה מסוימת לכך ניתנה לכאורה באוגוסט 2005, כאשר ממשלת ישראל ביצעה את תהליך ההינתקות מרצועת עזה ומכמה יישובים בצפון השומרון – תהליך שכלל פינוי בכוח של 8,500 ישראלים (תושבי כל 17 היישובים הישראליים ברצועת עזה ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון). השאלה הגדולה היא כמובן אם תהליך פינוי כזה יכול להיות מודל גם לגורלם של מתיישבי יהודה ושומרון, המונים כאמור כרבע מיליון נפש, כמובן בהנחה שתתקבל הכרעה פוליטית דמוקרטית על פינוי כזה. גם אם נניח שבפועל איש בישראל אינו מדבר על פינוי של רבע מיליון איש, עדיין מדובר בנתח גדול מאוד מהאוכלוסייה, והשאלה העקרונית בעינה עומדת.יש הסכמה רחבה שבכל הסדר עתידי, וגם בפינוי חד-צדדי נוסח הינתקות 2005, תספח ישראל גושי התיישבות מסוימים, בעיקר אזורים הצמודים לגבולה המזרחי, כך ששאלת הפינוי תחול בפועל על שבעים אלף–מאה אלף בני אדם.

ישנן כמה סיבות להניח שמודל הפינוי בהינתקות לא יוכל לשמש גם בפינוי עתידי ביו"ש:

• מספר המפונים הצפוי גדול בהרבה. פירוש הדבר לא רק מספר גבוה בהרבה של מתנגדים שהדבר נוגע להם באופן אישי – מתוך הנחה שכל מפונה מביא אתו ל'מערכה' עוד קרובים וידידים המתגוררים בתחומי הקו הירוק, הרי פירוש הדבר הגדלה דרמטית של שיעור הנאבקים, באופן שיקיף חלק גדול מן החברה הישראלית.
• משקלם של שטחי יו"ש ומעמדם בתודעה היהודית, בוודאי בקרב המתנחלים ואנשי הציונות הדתית, גבוה בהרבה ממעמדם של השטחים ברצועת עזה.
• התוצאות העגומות של תהליך ההינתקות ב-2005: הן מצד התוצאות הביטחוניות הקשות, שהרי ההינתקות רק החריפה את מטחי הקסאמים לעבר ישראל, הן מצד מצבם של מפוני 2005, שעדיין (נכון לשעת כתיבת הדברים, בינואר 2008, קרוב לשנתיים וחצי לאחר הפינוי) כמעט איש מהם לא הגיע למגורי קבע, ורבים מהם נותרו מובטלים.לפי דוח של ועד מתיישבי גוש קטיף מיוני 2007, מתוך 26 יישובי קבע שיועדו להם, רק בשניים החלה בניית המגורים, והערכתם היא שהם יגורו בקרוואנים לאורך חמש שנים, במקום שנתיים כמתוכנן. בתחום התעסוקה על פי הדוח יש כ-1,450 מובטלים (מספר עצום, כשליש מכוח העבודה). ראו נדב שרגאי, 'דו"ח מפוני גוש קטיף: האבטלה גואה והבנייה מתעכבת', הארץ, 22.6.2007. נתוני הממשלה מדברים על נתוני אבטלה מצומצמים בהרבה, אולם גם דובריה מכירים במצוקת המפונים. המצב הזה בוודאי יחריף את מאבקם של המועמדים לפינוי ביו"ש, מכיוון שהוא ישדר להם שמעֵבר להתנגדותם האידאולוגית לפינוי ישנו חשש ממשי ביותר לעתידם האישי במקרה של פינוי.
• הטיעון העקרוני, שליווה כבר את תהליך ההינתקות ב-2005, וצפוי להחריף עוד יותר בפינוי ביו"ש: פינוי של רבבות בני אדם מבתיהם והחרבת יישוביהם הם פגיעה חמורה בזכויות אדם, ואין לקבלה.

ואמנם, ההערכה שתהליך פינוי ביו"ש יהיה אלים בהרבה מתהליך ההינתקות שכבר היה היא הנחה מקובלת היום אצל הגופים העוסקים בנושא. רק בעת האחרונה פורסמה בכותרת ראשית בהארץ הערכתם של גורמי הביטחון (כנראה החטיבה היהודית בשב"כ) שאפילו פינוי מאחזים בודדים יגרור אחריו אלימות קשה. לפי הערכה זו, הפינוי האלים מאוד בעמונה צפוי להיות 'הרף התחתון' של פינוי עתידי.עמוס הראל, 'הערכה: אלימות חסרת תקדים של גורמי ימין אם יפונו מאחזים', הארץ, 20.12.2007.

לנוכח כל זאת דומה שיש להעלות את השאלה: במידה שתתקבל בעתיד הכרעה פוליטית דמוקרטית בזכות פינוי שטחי יו"ש (כולם או מרביתם), האם אין לשקול פינוי של המתיישבים על פי המודל האלג'ירי (פינוי הצבא ושאר זרועות השלטון הישראלי), והתושבים יידרשו להכריע בעצמם אם להתפנות, במקום מודל הפינוי האקטיבי-אינדיווידואלי (שבו כל מתיישב מפונה באופן אקטיבי ואישי על ידי כוחות הביטחון הישראליים) שיושם בהינתקות ועוד קודם לכן בפינוי סיני ב-1982?

בבחינת סוגיה זו יש לזכור ראשית כול את הנחת היסוד הכפולה של הפינוי מאלג'יריה: הוא לא כלל רק 'הסתפקות' של ממשלת צרפת בפינוי כוחותיה בלי לדאוג לפינוים האישי של אזרחיה, אלא כאמור עוד קודם לכן היה מאמץ צרפתי להשיג הסכמה של האלג'ירים להישארות המתיישבים הצרפתים במדינה. רוצה לומר: אם יש כוונה לבחון חפיפה בין המודל האלג'ירי למודל שאמור להיות מיושם בשטחי יו"ש פירוש הדבר שצריך להיות, כתנאי מוקדם, מאמץ ישראלי להשגת הסכמה פלסטינית להישארותם של המתנחלים בשטחי יו"ש.או של כל מדינה אחרת שתשלוט באזורים אלו. כידוע, ישנם בשנים האחרונות רעיונות המציעים לחזור למודל טרום 1967, שבו שלטה ירדן בשטחי יו"ש, ומצרים ברצועת עזה, מתוך הנחה שהפלסטינים אינם בשלים למדינה עצמאית שתהיה מסוגלת לדאוג לשלטון יציב וגם למנוע את המשך הטרור האינטנסיבי מתחומה לעבר ישראל.

לאמתו של דבר ראוי לפעול בעניין זה גם בלי לאמץ את המודל האלג'ירי. אכן, יש בעיה גדולה בהנחה שאפשר לכונן שלום ישראלי–פלסטיני רק אם יפונו כל שטחי המדינה הפלסטינית מכל היהודים היושבים בהם, ושטחה יהיה 'יודנריין' – המקום היחיד בעולם שבאופן רשמי תהיה אסורה בו הישיבה ליהודים; ומדינת היהודים היא שתתבקש להתחייב לכך, ואף לדאוג למימוש התחייבות זו (מה גם שמדובר בשטחים שהם ערש האומה היהודית). המציאות הזאת קשה עוד יותר לנוכח העובדה שבשטחי ישראל הריבונית חיים למעלה ממיליון ערבים פלסטינים (כ-20% מאזרחי המדינה), בלי שגורם משמעותי כלשהו, למעט כמה גופים קיצוניים קיקיוניים, תובע לסלקם.

אבל גם אם מאמץ כזה ראוי שיתקיים, המודל האלג'ירי 'מגלה' שגם אם מושג הסכם כזה אין בו הרבה ממש, והתושבים הזרים שזכות ישיבתם הובטחה לכאורה, אינם מבקשים אפילו זמן לבחון את רצינות ההסכם, אלא הם ממהרים לברוח על נפשם. אל מול ההיסטוריה הישראלית–פלסטינית ורמת העוינות בין העמים, סביר שזה יהיה המצב גם אם יסכימו הפלסטינים להישארות המתנחלים בקרבם (וממילא הסכמה כזו אינה נראית היום באופק). ייתכן שרק כמה עשרות שנים לאחר השגת ההסכם, עם הרגעת הרוחות הצפויה במצב כזה, יוכלו יהודים בכלל, ויהודים ישראלים בפרט, להתיישב בתחומי המדינה הפלסטינית. התסריט הראלי צריך אפוא לדון בתקפותו של המודל האלג'ירי לישראל גם בלי אותו רכיב הכולל הסכמה פלסטינית להישארות ישראלים בתחומי פלסטין.

גם במצב כזה מודל הפינוי האלג'ירי נושא עמו שני יתרונות בולטים:

1. הוא מונע לכאורה את העימות הפיזי החריף בין מפנים למפונים. כל אדם וכל קהילה יידרשו במקרה כזה לחשבון נפש אם להישאר או לא. סביר שרובם ככולם, למעט קבוצות מיעוט קיצוניות ביותר, יעדיפו לעזוב. כך יימנע המגע הישיר, וממילא גם העימות הישיר, בין המתנחלים ותומכיהם לבין כוחות הביטחון; עימות שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על כלל יחסי המגזרים בחברה הישראלית, וכן על מעמדו הציבורי של צה"ל.
2. פינוי בנוסח אלג'יריה ישלול מהמתנחלים את טיעונם המשפטי-מוסרי העיקרי, אותו טיעון הגורס שממשלה אינה רשאית לפנות רבבות תושבים מבתיהם ולהחריב את יישוביהם. גם אם יש דרכים להפריך את הגיונו המשפטי-מוסרי של הטיעון הזה (מדינות מפנות לא פעם תושבים רבים לצורך סלילת כביש או פרויקט תשתית אחרת, וידועים מקרים שבהם מדינות פינו מיליוני בני אדם לצורך בניית סכר או פרויקט אחר), עדיין אי-אפשר להתכחש לעצמתו. לעומת זאת בוודאי מוסכמת יותר זכותה של מדינה להחליט שהיא אינה מעוניינת לשלוט בחבל ארץ מסוים – אפילו חבל ארץ הנמצא בריבונותה, קל וחומר כזה שמעולם לא הוחלה עליו הריבונות, ולפנות ממנו את כוחותיה.אמנם סביר שגם כנגד טיעון זה יהיו בוודאי קובלים מן הימין, במיוחד כשמדובר בחבל ארץ שהוא 'ערש האומה', ועדיין קל יותר להסביר מבחינה משפטית, מוסרית וציבורית את זכותה של המדינה לפנות את כוחותיה מאשר להצדיק סילוק בכוח של רבבות מאזרחיה. ממילא קטנה גם הלגיטימציה המוסרית והציבורית להתנגדות אלימה למהלך כזה.
   מנגד, יישומו של מודל הפינוי האלג'ירי בשטחי יו"ש יכול ליצור גם דילמות משמעותיות, ויש להביאן בחשבון:

* סכנה להחרפת העימות:

ראוי לזכור שכבר במודל המקורי, שיושם באלג'יריה, תהליך הפינוי היה רחוק מלהתנהל על מי מנוחות, והמתיישבים הצרפתים יצרו מקרבם מחתרת אלימה שהביאה לאלפי הרוגים ופצועים, וכן לכמה ניסיונות התנקשות בנשיא דה-גול. ניסיון לאמץ את המודל הזה כלפי מתיישבי יו"ש עלול לכאורה לגרור תגובה דומה, לאחר שבפינויים שהתרחשו עד כה בסיני ובעזה בסך הכול נשמרה רמת אלימות נמוכה למדי.

לשם הערכת הראליות של סכנה זו צריך להעלות את השאלה אם האלימות של המתיישבים הצרפתים נבעה מאופי הפינוי או מעצם קיומו, ומולה השאלה הנגדית: האם רמת האלימות הצפויה מול פינוי ביו"ש קשורה לאופן הפינוי, או לעצם קיומו? אינני מומחה לסוגיה האלג'ירית, אבל ממבט חטוף נראה שהאלימות כנגד הפינוי באלג'יריה התקיימה לא בגלל אופי הפינוי אלא מעצם קיומו. אדרבה, פינוי בהוצאה כפויה ואלימה של רבבות בני אדם מבתיהם והחרבת יישוביהם מכיל במובהק פוטנציאל אלימות גדול בהרבה מפינוי שמתנהל מתוך 'הסתפקותה' של המדינה בהוצאת כוחותיה שלה מהשטח המפונה – באלג'יריה כמו בישראל. לפיכך נראה שאילו היה מתקיים באלג'יריה פינוי אקטיבי כפוי, כמו בפינוי סיני ורצועת עזה, רמת האלימות לא הייתה פוחתת אלא אולי אף עולה. מנגד, אילו היה בסיני או בעזה פינוי של כוחות השלטון הישראלי בלבד, סביר שרמת האלימות לא הייתה בהכרח מתגברת, ואולי אף יורדת.

הסיבות העיקריות להבדל ברמת האלימות בין המקרה האלג'ירי למקרה הישראלי (לפחות באירועי הפינוי שהיו עד כה, בסיני ובעזה) אינה טמונה כנראה בהבדל באופי הפינוי אלא בהבדל בין אופיין של החברות שבהן מדובר (הצרפתית והישראלית) וכן בהבדל בין רמת הזיקה של המתיישבים לאזורים שחיו בהם. במקרה הישראלי מדובר בחברה שעם כל היותה חלק מן המערב הליברלי, היא עדיין נטועה עמוק באתוס הממלכתי (הווריאציה הישראלית למה שמכונה בעולם המערבי 'האתוס הרפובליקני'), כלומר אתוס שמחשיב מאוד את הלכידות הלאומית והציות לצו המדינה. האתוס הזה מוסבר ומועצם בשל שני נתונים יחודיים: האיום החיצוני החריף, המחדד מטבעו את הצורך בלכידות, וזיכרון חורבן בית שני המקושר בתודעה הלאומית למלחמת אחים ולהיעדר לכידות. שני הרכיבים האלה יוצרים בישראל מצב ייחודי בתחום האלימות הפוליטית: מצד אחד אלימות מילולית חריפה מאוד במונחי העולם המערבי, שמוסברת בעובדה שהאיום החיצוני גורם לכל צד בוויכוח לראות בהשקפתו שלו לא אידאולוגיה בלבד אלא מתכון להישרדות, ובהשקפה היריבה מתכון לאסון. מצד אחר, בדיוק בגלל אותו איום חיצוני, יש זהירות רבה מגלישת האלימות המילולית לאלימות פיזית ול'מלחמת אחים', מחשש שמצב כזה יחריף את סכנת האיום החיצוני (מקרים כמו רצח אמיל גרינצווייג, ואפילו רצח רבין, הם בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, ודי אם נזכור שבארצות הברית הדמוקרטית נרצחו הרבה יותר מנהיגים מבישראל, אף שהעימותים שם לא נגעו לסוגיות של פיקוח נפש לאומי). לעומת זאת בצרפת הייתה כבר בראשית שנות הששים (המועד שבו היה העימות בשאלת פינויה של אלג'יריה) חברה אזרחית ליברלית הרבה יותר ובטוחה בשרידותה, ולכן אנשיה 'הרשו לעצמם' רמות אלימות גבוהות מאוד בעימות על גורל אלג'יריה.

נוסף על כך, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ראו בעצמם חלק בלתי נפרד מהמקום – גם מבחינת משך הזמן שישבו במדינה (132 שנה) וגם בשל סיפוחה של אלג'יריה לצרפת. לעומת זאת השליטה הישראלית בשטחי יו"ש נמשכת הרבה פחות זמן (ארבעים שנה), ומלכתחילה רמת האחיזה מפוקפקת בהרבה, שהרי מעולם לא סופחו אזורים אלו לישראל, ולפיכך אפשרות הפינוי מלכתחילה הרבה יותר ראלית. גם ההבדל הזה תורם כמובן להבנת האלימות הגבוהה באופן יחסי באלג'יריה לעומת הפינויים בישראל.

עם זאת, אין לשלול אפשרות שחוסנו של האתוס הממלכתי הישראלי לא יספיק מול פינוי עתידי ביו"ש – הן משום שישנה פגיעה כללית ומתמשכת באתוס הממלכתי מצד קבוצות אחדות, שעתידה להשפיע גם על נכונותם של המתנחלים ותומכיהם להנמיך את להבות מאבקם לטובת האתוס הממלכתי,מכאן גם הצורך בחשבון נפש של כלל הפוגעים באתוס הממלכתי, רובם בדרך כלל מחוגי השמאל, בנוגע למשמעותה של הפגיעה הזאת ולהשלכותיה על מילוי רצונם להביא לפינוי המתנחלים, וממילא על הזכות בקבלת הדין מצדם, בשם האתוס הממלכתי. הן משום שהלקח שהפיקו המתנחלים ותומכיהם מהינתקות 2005 נוגע בין היתר לצורך במאבק נחוש בהרבה, גם כדי למנוע פגיעה חריפה במעמדם האישי, כפי שחוו מפוני 2005.

גם אם כך יקרה, והמאבק מול פינוי עתידי ביו"ש אמנם יהיה חריף בהרבה ממה שהתרחש מול פינויי סיני ורצועת עזה, עדיין נראה שלא צורת הפינוי היא שתכתיב את רמת האלימות, וכאמור, בכל מקרה נראה שפינוי ישיר ופיזי טומן בחובו פוטנציאל אלימות רב יותר מפינוי 'שקט', של כוחות השלטון בלבד.

* אתוס הסולידריות הישראלי

נדבך משמעותי מכוחה של החברה הישראלית בכלל, ומכוח עמידתה מול אויבים חיצוניים בפרט, טמון ברמה הגבוהה של תחושת הסולידריות. תחושה זו כשלעצמה ניזונה מכמה מקורות:

א. אתוס הסולידריות (הערבות ההדדית) היהודי, שיש לו ביטוי עוד בתנ"ך, ובוודאי במצבים שהתמודדו בהם קהילות מיעוט יהודיות מול סביבת רוב מנוכרת ולא פעם גם עוינת. הסולידריות הזאת עומדת למשל במוקד הדאגה הישראלית לכל נעדר בקצווי עולם, והנכונות לשלוח מחלצים, גם על חשבון המדינה, לכל מטייל שנהג באופן בלתי אחראי וזהיר, כולל אלה שלא נשמעו לאזהרות של גורמי הביטחון הישראליים.

ב. התפיסה הסוציאליסטית שאפיינה את תנועת העבודה, שהקימה את המדינה ועמדה בראש היישוב בארץ ישראל מ-1933 ועד המהפך בשלטון ב-1977. גם אחרי המהפך נותרו התפיסות של צדק חברתי וסוציאל-דמוקרטיה (הגרסה הרכה של הסוציאליזם) במוקד השיח הישראלי, ולפחות בשדה הפוליטי (להבדיל מהשדה האקדמי והאינטלקטואלי) ישנם מעט מאוד אישים שמרשים לעצמם לבטא השקפה אנטי-סולידרית.

ג.  האיום החיצוני עצמו, שכאמור מחדד עוד יותר את הצורך בתחושת לכידות פנימית.

נראה שאתוס הסולידריות הזה עמד גם במוקד של שתי הכרעות משמעותיות (שתיהן שונות מהמודל האלג'ירי) שאפיינו עד היום את תהליכי הפינוי שהתרחשו בישראל. האחת היא מתן פיצויים משמעותיים למפונים, עד כדי הקמת יישובים חלופיים למעוניינים בכך. עד כדי כך גבוה אתוס הסולידריות הישראלי, שאפילו יריבים פוליטיים מובהקים של מפעל ההתנחלות, אנשים שהתנגדו מלכתחילה התנגדות חריפה לעצם קיומו, בדרך כלל תמכו בסופו של דבר במתן פיצויים משמעותיים למפונים.כך למשל ח"כ חיים אורון, מהמתנגדים הוותיקים והבולטים של מפעל ההתנחלות, תמך בהגדלת הפיצוי למפוני רצועת עזה שהציעה הממשלה בתחילה. ההכרעה השנייה היא עצם העובדה שהמתיישבים פונו באופן אקטיבי על ידי המדינה. אכן, האקט האכזרי והקשה של פינוי כוחני, לעתים אלים, מבטא בסופו של דבר גם אתוס של סולידריות. בעומקו הוא אומר שהמדינה אינה יכולה להתנער מאחריות למתיישבים שהיא אפשרה, ולעתים גם עודדה בעצמה, את התיישבותם. לפיכך, לפי תפיסה זו, עליה ללוות אותם בכל צעד מההכרעה על הפינוי ועד רגע הגעתם לחוף מבטחים ולדאוג לכל צורכיהם בדרך זו: מעזרה נפשית וסוציאלית, דרך מציאת דיור ותעסוקה חלופיים, ובכלל זה גם הוצאתם מבתיהם ('ברגישות ובנחישות', כמאמר הססמה שליוותה את תהליך ההינתקות ב-2005) – ובלבד שלא להפקירם לגורלם.

מודל חלופי, בנוסח שהתרחש באלג'יריה, שבו המדינה דואגת רק לכוחותיה ומשאירה את אזרחיה להתלבטות עצמית בדבר גורלם, אכן מבטא לכאורה סוג של הפקרה ושבירה משמעותית של אתוס הסולידריות הישראלי. מבחינה זו השאלה שהוא מעלה אינה רק פרקטית, בעניין רמת האלימות שאולי תעלה בגלל 'ההפקרה', אלא גם שאלה עקרונית: האם ראוי לנהוג כך גם אם התנהגות כזו לא תגרום ליתר אלימות, והאם התנהגות כזו לא תהווה כשלעצמה עוד נדבך משמעותי בפרימה הכללית של אתוס הסולידריות?

כאמור הטענה רצינית, ובכל זאת אפשר להעלות כנגדה גם טענה נגדית, המתמקדת בעובדה שהמתנחלים עצמם חוזרים וכופרים בזכותה של המדינה לפנותם. כלומר: 'החיבוק הסולידרי' שהיא מעניקה להם בדאגתה האימהית גם לעצם הוצאתם מבתיהם הוא מבחינתם, לפחות בהקשר זה, חיבוק דוב. עם זאת, ברור שלנוכח חשיבותו של אתוס הסולידריות הישראלי, גם מי שרוצה לאמץ את המודל האלג'ירי יצטרך לסטות ממנו לפחות בשני רכיבים משמעותיים: האחד – גם אם המדינה לא תפנה בעצמה את המתיישבים הישראלים, עליה לפחות להציע להם את האפשרות לדאוג לפינוי מסודר של מי מביניהם שירצו בכך ושל הציוד שלהם. שנית – בניגוד למודל האלג'ירי, יש צורך לפצות את המתנחלים פיצוי משמעותי, עד כדי התיישבות חלופית למעוניינים בכך, כדי לצמצם לפחות אחד משלושת המשברים שנגרמים להם בתהליך הפינוי (המשבר האישי, האידאולוגי והקהילתי). זו צריכה להיות משמעותו של אתוס הסולידריות הישראלי בתהליך הפינוי.

* יחסי המתנחלים והחברה הישראלית לאחר הפינוי

אחת הטראומות הקשות שחוו המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, טראומה שהציפייה לה מן הסתם ליבתה כשלעצמה את התנגדותם לפינוי, הייתה השינוי החריף במעמדם החברתי. מאנשים עשירים, בעלי אחוזות ענק, הם נאלצו לפלס את דרכם חזרה לצרפת ולחברה הצרפתית, כשרק קומץ מיטלטלים בידיהם, וכאמור ברקע זעמה של החברה על שנאלצה להקריב חיים וממון מרובים 'למענם'.

טראומה דומה צפויה ללוות גם את מתיישבי יו"ש, אם כי במקרה שלהם הזעם מתאזן עם ההערכה הרווחת לפחות בחלקים משמעותיים באוכלוסייה כלפי המתנחלים על האידאליזם ונכונות ההקרבה המאפיינים את נכונותם לחיות באזורים קשים למחיה (גם אם בתנאי דיור משופרים מהמקובל בישראל, ובכל זאת רוב הישראלים אינם בוחרים לחיות בתנאים האלה). הבעיה היא שרכיב ההפקרה, שכאמור קיים במודל האלג'ירי, לא רק עלול לחדד עוד יותר את הפצע שילווה את המתנחלים מעצם הפינוי, ולהחריף את תגובתם לפינוי עצמו, אלא הוא גם עלול לפגוע בתהליך השיקום הנפשי והחברתי הצפוי להם ממילא ולהאריך אותו. בהקשר זה יש לזכור שמדובר באוכלוסייה שאחרי כל הטראומות שעברה היא עדיין גורם משמעותי מאוד ברוב מפעלי ההתנדבות והאחריות הלאומית (החל בשירות צבאי קרבי וכלה בהתנדבות באזורי מצוקה, פעילות רווחה והתנדבות למד"א). פגיעה בתחושת הזיקה של המגזר הזה לכלל החברה עלולה אפוא להיות כואבת ביותר, לא רק למגזר עצמו אלא גם לחברה.

מנגד יש לומר שהטראומה שעתידה ללוות את המתיישבים נובעת מעצם הפינוי, ולא מאופן ביצועו. יתר על כן, כאמור יש סבירות גבוהה שטראומה קשה יותר תהיה למתיישבים אם הם יפונו באופן כוחני ואלים על ידי נציגי המדינה. גם לחברה עצמה וליחסה למתיישבים תיגרם כנראה טראומה קשה יותר במקרה של עימות אלים וכוחני בין נציגי כוחות הביטחון למתיישבים, בהשוואה למקרה שבו המתיישבים ייאלצו להתפנות בעצמם, או להישאר אם רצונם בכך.

* היחס למי שיישארו בשטח

במקרה האלג'ירי, עם כל הזעם של המתיישבים על עצם הפינוי ומאבקם האלים נגדו, הרי כשהיה הפינוי לעובדה מוגמרת רובם המכריע לא ביקשו לנצל את האפשרות להישאר, והם עזבו את אלג'יריה. במקרה הישראלי צפוי מצב שונה: הזיקה הערכית, האידאולוגית, ולחלקם גם דתית והלכתית, שחשים רבים מהמתיישבים ותומכיהם לשטחי יו"ש, עתידה כנראה לגרום לחלקם לנסות להישאר בשטחי יו"ש גם בלא חסות המדינה. איש חינוך המעורה היטב באוכלוסיית המתנחלים מעריך שפינוי יו"ש יביא בכל מקרה להתקבצות של כמה אלפי אנשים במיליציות חמושות שיבקשו ליצור כאוס ולערער את אפשרות הפינוי.

יתר על כן, בשל אופיים הכולל של יחסי השלטון והאזרח בישראל, אופי שבו לא פעם חש האזרח שהשלטון מתקפל לנוכח עיקשות האזרחים, סביר שגם נקודה זו תגרום לרבים (אפילו מהגורמים המתונים והלא אלימים) 'לבחון' את מידת רצינותו של הפינוי. השאלה היא מה צריכה להיות עמדת המדינה מול תסריט כזה, ואם עצם קיומו אינו אמור לשלול מראש את המודל האלג'ירי.

נראה שהתשובה לשאלה האחרונה שלילית. שאם לא כן המדינה לעולם לא תוכל אפילו לנסות ליישם מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם רצונם של האזרחים המתנגדים לה (והרי כמעט לכל צעד שלטוני יש מתנגדים). אשר לשאלה הפרקטית, של התנהלות המדינה מול תסריט כזה, נראה שאכן על ישראל להמשיך לדאוג גם לביטחונם של אותם אזרחים שימשיכו לחיות באזורים שיפונו. אתוס הסולידריות הישראלי, והיהודי, ובכלל זה הנסיבות ההיסטוריות שבגללן קמה מלכתחילה מדינת היהודים (והעובדה שישראל רואה בעצמה את האחראית לביטחונם של כלל יהודי העולם, גם בקהילות הרחוקות ביותר, קל וחומר לאזרחיה המתגוררים בשטחים הפלסטיניים), אינו מאפשר להעלות על הדעת הפקרה מודעת של אזרחים ישראלים לאפשרות של טבח המוני.

פירוש הדבר היא שאכן, גם על פי המודל האלג'ירי, שבו פונו כל הכוחות והשירותים של המדינה מתאריך מסוים, הינתקות מיו"ש תכלול בפועל רק את רוב הכוחות והשירותים. כוח מסוים, בעיקר כוח צבאי, יצטרך להישאר בכל מקרה כדי להבטיח את ביטחונם של הישראלים שיבחרו להישאר – מתוך הנחה שהרוב המוחלט לא ירצה בכל אופן להמשיך לחיות באזורים שניטלו מהם רוב השירותים שהמדינה מעניקה לאזרחיה (חינוך, בריאות וכו'). גודלו של הכוח ייקבע לפי מספרם של הישראלים שיבחרו להישאר. נוסף על כך, יש צורך להשאיר גם שירותים 'מצילי חיים' בתחום האזרחי, בעיקר שירותי מד"א ואפשרות לאספקת מזון וציוד חיוני (המדינה אינה צריכה לממן ולספק בעצמה את המזון למי שבחרו להפר את חוקיה והכרעתה הדמוקרטית, אבל עליה לאפשר זאת לגורמים שירצו בכך). כעבור זמן מה, כאשר סביר שגם חלק מאותן מיליציות יתייאשו ויעזבו ויישארו רק הנחושים ביותר, המדינה תוכל לפנותם באופן אקטיבי.

רוצה לומר: המודל האלג'ירי, בהתאמתו לצורכי המציאות הישראלית, יצטרך לכלול שני שלבי פינוי – השלב הראשון, שבו יעזבו רוב הכוחות והשירותים של המדינה, שלב שצפוי לגרום לעזיבתם של רוב התושבים (אבל בלא פינוי אקטיבי כוחני); השלב השני, כעבור חודשים אחדים ואולי יותר,יש צורך בפרק זמן משמעותי כדי לגרום ל'רוב הדומם' לעזוב מרצון. תקופת המתנה קצרה מדי תשאיר רבים בשטח בעמדת המתנה. שבו יפונו בכוח מי שיישארו עד אז.

סיכום

משקלול כל הנתונים עולה שיש יתרון ועדיפות לפינוי שטחי יו"ש (לפחות אותם שטחים שישראל תחליט להתפנות מהם, וסביר שלא יהיו אלה כל שטחי יו"ש) במודל הפינוי האלג'ירי בהשוואה למודל שיושם עד כה בחצי האי סיני וברצועת עזה. לומר: מודל שבו המדינה אינה מפנה בעצמה את המתיישבים אלא מפנה רק את כוחותיה, והמתיישבים הם שצריכים לפנות את עצמם. מן הראוי שמודל כזה, בדומה למודל האלג'ירי המקורי, יכלול גם מאמץ להשגת הסכמה פלסטינית להישארותם של המתיישבים בריבונות פלסטינית. אם כי, מכיוון שגם במודל האלגי'רי המקורי לא הועילה הסכמה כזו ובסופו של דבר עזבו רוב המתיישבים, הרי גם במקרה הישראלי אין לראות בהסכמה כזו תנאי ליישום המודל.

מאידך גיסא, בהתחשב בנתונים המיוחדים של החברה הישראלית, יש לעמוד על שלושה רכיבים שיש להוסיף למודל המקורי ביישומו בסוגיית יו"ש:

1. הבטחת ארגון מסודר של פינוי התושבים והציוד (למעוניינים בכך) על ידי המדינה. הסיוע יינתן למתפנים עד זמן מה (חודש נראה זמן סביר)  לאחר 'היום הקובע' – כדי לאפשר גם לאנשים שמסיבות אידאולוגיות או הלכתיות אינם מוכנים לעזוב מרצון עד למועד האחרון שהמדינה הקצתה להם ליהנות בכל זאת מהסיוע. בכל מקרה, לא יינתן סיוע למי שנהג באלימות.
2. פיצוי נדיב, עד כדי התיישבות קהילתית חלופית למעוניינים בכך – גם זאת רק למתפנים עד זמן מה לאחר 'היום הקובע'. כמובן התיישבות כזו תוכפף למגבלות תקציב ובעיקר למגבלות המקום בשטחה של 'ישראל הקטנה' שבגבולות 67'. לפיכך ראוי שהיא תנותב בעיקר (על ידי הטבות מוגדלות) לאזורי פריפריה, ושבמסגרתה יאוחדו חלק מהיישובים הקיימים היום ביו"ש, ובמידת הצורך גם עם יישובים קיימים בתוך 'הקו הירוק'.
3. הישארות כוחות 'מצילי חיים' (צבא ומד"א) להגנה על חייהם של מי שבכל זאת ימרדו בשלטון ויישארו בשטח.

דומה שהנתון האחרון הוא המכריע בתקפותו של המודל כולו. ישראל תצטרך להבהיר לפלסטינים ולקהילה הבין-לאומית שזהו מחיר האי-הסכמה של הפלסטינים להישארות ישראלים באופן מוסדר בתחומי המדינה הפלסטינית, במקרה שאכן הרשויות הפלסטיניות יסרבו לבקשה זו, ולחלופין התוצאה של הספקות המוצדקים בעניין יכולתם של הפלסטינים לערוב לביטחונם של הישראלים היושבים במדינה פלסטינית, וכי פינוי כזה הוא המאפשר לישראל בכלל לפנות את השטח, מכיוון שפינוי אישי וכוחני בנוסח שבוצע בסיני ובעזה אינו אפשרי בהיקפים שמדובר ביו"ש. מידת יכולתה של ישראל לשכנע את הקהילה הבין-לאומית בטיעון הזה הוא שצריך לקבוע, יותר מכול, את מידת הראליות של מודל הפינוי האלג'ירי.

יאיר שלג הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר במערכת הארץ. העמדות המובעות במאמר זה אינן משקפות בהכרח את עמדת המכון הישראלי לדמוקרטיה.