הערות לסדר/ הדרת נשים
המתח בין זכויות הנשים לזכויות הדתיים לא צריך להיות מוגדר כמתח בין תפישת כור ההיתוך לתפישה רב-תרבותית, אלא כמתח בין שני ביטויים של ערך 'כבוד האדם'. רק כך אפשר יהיה לתבוע שגם כשמתקבלת הכרעה עקרונית לטובת זכותם של דתיים לשמור על זהותם, היא תוגבל בפועל לאופנים המצמצמים למינימום את הפגיעה בנשים. וחוץ מזה, צריך שכל צד יפעל לריסון הקצוות במחנהו לפני שהוא תובע זאת מהזולת.
נושא מקומן של נשים במרחב הציבורי בישראל (מה שמכונה בשיח העממי 'הדרת נשים') אינו יורד מסדר היום הלאומי מזה חודשים ארוכים, ובצדק. תופעות של הסתייגות דתית מתפקידים שונים שממלאות נשים בצבא (מזמרות, דרך מדריכות צניחה הדוחפות לוחמים מן המטוס, ועד מדריכות ספורט ואף מפקדות); דחיקת נשים למושבים האחוריים באוטובוסים העוברים באזורים חרדיים; פגיעות בשלטי חוצות הנושאים את תמונותיהן של נשים בירושלים, ואפילו התנכלות אלימה לבנות דתיות שרובן טרם הגיעו לגיל מצוות, רק בשל סמיכותו של בית-הספר שלהן לאזור חרדי – הן תופעות שקשה לעבור עליהן לסדר היום, כל אחת מהן לחוד ובוודאי בהצטברותן יחד.
הדיון הציבורי הרווח מתייחס לשאלה הזו דרך הפריזמה של הויכוח הישן בין תפישת 'כור ההיתוך' לתפישה הרב-תרבותית. כלומר: האם חברה צריכה לשאוף לנורמה אחידה, לפחות ברשות הרבים שלה, מתוך הנחה שמדובר בנורמה הליברלית, או שדווקא מנקודת מוצא ליברלית כל מיגזר זכאי לבטא את זהותו כרצונו, כולל באפליית והדרת נשים?
אבל מיקוד הדיון בויכוח הזה יוצר לדעתי שתי בעיות מרכזיות. האחת – מדובר בשתי תפישות פילוסופיות, מופשטות, שמטבע הדברים אינן יכולות למצות את מלוא המורכבות של המציאות האנושית הממשית, ולכן אף אחת מהן לא תענה על כל הבעיות. אדרבה, אימוץ גורף של כל אחת מהן עלול להביא למדרון חלקלק. האמנם, לשיטת 'כור ההיתוך', נפלוש עכשיו לכל בתי-הכנסת האורתודוקסיים ונתבע מהם להפוך לבתי-כנסת שבהם ישיבה מעורבת של נשים וגברים (או לפחות ישיבה נפרדת בגובה ובתנאים שווים), כדי שהמרחב הציבורי לא יהיה נגוע בשום מ"מ של הדרת נשים. ומנגד, לשיטת הרב-תרבותיות, האמנם נאפשר לגברים מוסלמים לרצוח את אחיותיהם או בנותיהם המתרועעות עם גברים, משום שזוהי 'הנורמה המקובלת בתרבות המוסלמית'?
התשובה כמובן תהיה שיש צורך לאזן בין שני הקטבים. אבל גם במקרה כזה, בשיח הליברלי שלנו, האיזון עלול ליטות באופן גורף מדי לטובת הקוטב הרב-תרבותי, משום שהוא נשמע ליברלי יותר מאשר תפישת 'כור ההיתוך' המבקשת ליצור נורמה אחידה. אז כמובן שלא נסכים שנשים מוסלמיות תירצחנה 'בשם כבוד המשפחה', אבל נצטרך להסכים שנשים חרדיות ייאלצו לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס; שלגברים דתיים תישמר תמיד הזכות שלא להקשיב לשירת נשים, וכדומה.
אני מבקש אפוא להציע מושג חלופי לדיון, מושג שיכול להתאים לשני הקצוות השותפים לויכוח, וזהו מושג 'כבוד האדם'. 'כבוד האדם' הוא כמובן זכותן של נשים לשבת במקום שבו יחפצו, או לשיר ולעסוק בכל מקצוע צבאי שיימצאו מתאימות לו, אבל 'כבוד האדם' הוא גם זכותם של אנשים דתיים, גברים ונשים גם יחד, לשמור על זהותם התרבותית הייחודית. כך שהמתח הוא למעשה לא בין שני ערכים מנוגדים, אלא בין ביטויים שונים של ערך כבוד האדם.
אם כך יוגדר הויכוח, הרי שלגברים דתיים עדיין תהיה שמורה הזכות לשמור על זהותם התרבותית הייחודית ולא לשבת לצד נשים באוטובוס או לשמוע את שירתן בצבא, אבל זכות זו תוגבל על-ידי הצורך לשמור במקביל גם על כבודן של הנשים. וכך, נוכל לומר לנשים ולגברים דתיים: לגיטימי שתהיה הפרדה בקווים העוברים באזורים דתיים, אבל לא לגיטימי שההפרדה הזו תשלח דווקא את הנשים לאחורי האוטובוס, כאשר בכך יש אלמנט מובהק של השפלה. אפשר להפריד את האוטובוס גם לאורכו, כך שאחד מצדדיו יהיה לגברים והאחר לנשים, ולחילופין (אם יש בכל זאת חשש מהתערבבות בין המינים במעבר) – שהגברים, תובעי ההפרדה, הם שיישבו בחלקו האחורי של האוטובוס, ואם יטענו שאין זה צנוע שיראו את אחוריהן של הנשים, צריך לומר שגם בהליכה ברחוב נחשף כל גבר חרדי לאפשרות שלפניו תהלך אישה, ואם כך, אין לדבר סוף. יתר על כן: אפילו יצירת אוטובוסים נפרדים לגמרי, אחד לגברים ואחד לנשים, עדיפה מבחינת 'כבוד האדם' על המצב שבו נשים נשלחות לאחורי האוטובוס.
הוא הדין בשירת נשים: לגיטימי בעיני שחיילים דתיים יוכלו לצאת ולא להיחשף לשירת נשים, אבל גם דבר זה חייב להיעשות רק באופן שלא יפגע בכבודן של הנשים, כלומר רק לפני תחילת השירה, ובאופן שיידמה ליציאה מקרית ולאו דווקא בשל השירה, או לחילופין - שתהיה התנצלות בפני הנשים השרות, והבהרה שהיציאה לא באה לפגוע בכבודן. בנוסף, אין לקבל מצב שבו חיילים דתיים (או גברים דתיים בכל מסגרת שהיא) יסרבו לקבל פקודות מאשה, כשם שלא היינו מקבלים מצב שבו חיילים יהודים יסרבו לקבל פקודות ממפקד דרוזי או צ'רקסי.
עניין חשוב נוסף נוגע לא לתוכן השיח, אלא לסגנונו. לא רק ביחס להדרת נשים, ולא רק בעימותי דתיים-חילונים, אלא בכלל השסעים המלווים את חיינו, רווחת התופעה שבה מחנה מותקף מתעסק קודם כל בחטאי זולתו: מי שמך לתקוף את הדרת הנשים של הדתיים? תראו איך המתירנות החילונית מתייחסת לאשה כאובייקט מיני! יתר על כן: בשסעים רבים שלנו (במיוחד בין ימין ושמאל, אף יותר מאשר בין דתיים לחילונים) מסתמן תהליך שבו כל צד נותן לעצמו לגיטימציה להחריף ולהקצין את צעדיו בשל מה שהוא תופס כהקצנת הצד השני. התוצאה היא מעגלים הולכים ומחריפים של הקצנה הדדית, עד כדי סכנה לעימות אלים. רק לשם דוגמא: גל החקיקה הבעייתי של הימין מוצדק בפי דובריו כתגובה להקצנת חלק מגורמי השמאל, בפנייה לקהילה הבינלאומית להחרמת ישראל, והחרמה זו עצמה מוצדקת בפי מנהיגיה בהקצנת הפעילות האנטי-פלסטינית, וכן הלאה. גם כלפי העתיד, סביר מאוד שגל החקיקה הנוכחי, אם יימשך, יחריף את רצונם של חלק מגורמי השמאל לפעול להחרמת ישראל, וממילא יגרום בשלב הבא לתגובה ימנית מוקצנת, וחוזר חלילה, עד לעימות אלים.
מה שדרוש אפוא מצד האנשים האחראים בכל המחנות הוא תגובה עניינית ולא מקצינה. לא לוותר על עמדותיך, אבל לבטא אותן, באופן רטורי ומעשי גם יחד, באופן ענייני, כפי שהיו מבוטאות אלמלא היה נדמה לך שהזולת הקצין את עמדותיו. כמובן שחשוב שעמדה כזו תבוא מצד אנשי כל המחנות במקביל, כדי שלא תיווצר למי מהם תחושה שהוא הטיפש השומר על עמדה עניינית מתונה, בעוד כל האחרים הקצינו. אבל רק לעמדה מתונה שמורה הזכות לתבוע גם מכל האחרים להציג עמדה כזו. מי שכבר פנה למסלול ההקצנה, לא יוכל עוד לתבוע גם מהאחרים לשמור על מתינות. אם לחזור לענייננו: רק לדתיים וחילונים המרסנים כל אחד את הקצוות במחנהו, שמורה הזכות לתבוע פעולה דומה גם מנציגי המחנה האחר.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.