הערות לסדר/ ממחאה לתנועה
השיח החדש שנוצר, עקבות השיח המגזרי הישן, הוויכוח הפנימי בין המנהיגים והעימות התקשורתי סביבה. מבט על מה שכבר קרה למחאה החברתית בקיץ האחרון, ומה רצוי שיקרה לה.
ההפגנות הגדולות במוצאי השבת האחרונה היו צומת חשוב בדרכה של המחאה החברתית. גם למארגנים וגם לציבור הרחב היה ברור שמכאן ואילך ייעשו הדברים באופן אחר: לא עוד אוהלים, אלא פעילות ממוקדת יותר בדרישות נקודתיות. זו הזדמנות להתבונן במה שקרה עד היום, ובעיקר לחשוב על עתידה של המחאה.
הדבר החשוב ביותר שיצרה המחאה הוא שיח ישראלי חדש. קודם כול בתכנים: במקום השיח הממוקד בלעדית בתחום המדיני-ביטחוני, ובייחוד בסוגיית השטחים, נולד שיח שעניינו התהליכים הפנימיים בחברה הישראלית, תהליכים שהוזנחו שנים ארוכות לטובת הוויכוח על השטחים. בהפגנה הראשונה שהתקיימה הקיץ בירושלים אשתי ואני ראינו את אחד האינטלקטואלים הידועים המזוהים עם השמאל, שבשעתו ניסינו לשכנע אותו להירתם ליוזמה של פעילות חוצת מחנות מדיניים (כלומר, אנשי ימין ושמאל גם יחד) לטובת התחום החברתי, והוא סירב בתוקף באמרו ש"עד שבעיית השטחים לא תיפתר, לא אשתף פעולה עם אף איש ימין בשום נושא". סיפרנו על כך לאיש שמאל אחר שפגשנו בהפגנה, והוא חייך ואמר: מה שהוא אמר לכם אז זה השיח הישן, עכשיו יש שיח חדש!
השיח החדש מתאפיין לא רק בתכנים, אלא גם בסגנון: לא עוד האשמות הדדיות בין מגזרים – שרק משחקות לידי הטייקונים הגוזלים אנשי ימין ושמאל גם יחד, חרדים וחילונים – אלא התמקדות בצרכים המשותפים לכולנו. נכון שכשיהיה צורך לעסוק בדרישות הנקודתיות של השיח הכלכלי-חברתי החדש, יהיה צורך גם להפסיק את הטבות היתר למגזרים מסוימים (ובעיקר לתבוע מהחרדים ומהערבים כניסה ניכרת לשוק העבודה, וליצור אכיפה של ממש כנגד "כלכלה שחורה"), ובכל זאת חשוב שלא בכך תתמקד המחאה, אלא בדרישות ובצרכים המשותפים לכולם. כאשר השיח הוא בעיקר פוזיטיבי ואינו ממוקד בשנאת הזולת, גם לנפגעיו הפוטנציאליים קל יותר לקבל את הטיעון, ואולי אפילו את הפגיעה עצמה.
אכן, צריך להודות שהמחאה עצמה מתנודדת בכל השבועות שחלפו בין שני הקטבים, ולא ברור שדרכה הוכרעה בעניין זה. בתחילת הדרך בלט הקוטב הנגטיבי, המאשים ולעתים גם השונא, ולכן מגזרים שלמים התרחקו מן המחאה. אבל לשבחם של המארגנים ייאמר שתיקנו את עצמם תוך כדי תנועה מהר למדי ונעשו הרבה יותר מזמנים ומשתפים ומדגישים את "היעדים החיוביים" ולא את ההאשמות הנגטיביות.
שני הקולות בלטו במחאה גם בעניין השאלה מה בכלל ייעודה, ובכלל זה כיצד יש להתייחס לממשלה. התקשורת כבר הבליטה את שתי העמדות: עמדת דפני ליף: לא לדיאלוג עם הממשלה וחשדנות בסיסית כלפיה וכלפי ועדת טרכטנברג גם יחד, מול עמדת איציק שמולי (מנהיג הסטודנטים): כן לדיאלוג קונסטרוקטיבי וענייני, בצד שמירת הזכות לבקר את הוועדה והממשלה אם הדיאלוג לא יעלה יפה. נראה שעמדתו של שמולי נכונה יותר, לא רק מטעמים עקרוניים של התנגדות לחרמות וצורך בדיאלוג, אלא גם מטעמים פרקטיים: עמדה נגטיבית גורפת אולי מלהיבה את הפעילים לזמן קצר, אבל אין לה סיכוי להשיג שום הישג, ומה שייוותר הוא אכזבה צורבת, שהרי (כפי שהוכח בפועל) אי-אפשר להחזיק את האוהלים ואת הפעילים בשטח עד אין קץ.
מעניין שהרבה יותר משגילו מארגני המחאה עמדה נגטיבית כלפי הדתיים והחרדים, גילו הדתיים ואנשי הימין עמדה נגטיבית כלפי המחאה. בתחילת הדרך היו גם כמה פעילים מזרחיים (ע"ע מרגלית צנעני) שתקפו את המחאה על אופייה ה"צפונבוני", מעין מחאה לעשירים, אבל הקולות האלה כמעט נדמו, ומה שנשאר הוא בעיקר מתקפת הימין על השמאלנות של מארגני המחאה ומניעיה. זה מחזיר אותנו לטענה הוותיקה שבישראל הפוזיציה הסוציולוגית משפיעה לעתים הרבה יותר מן הדיון הערכי הענייני. וכך מי שמרגישים פצועים מן "האליטה האשכנזית-שמאלנית" (אנשי הימין, וכאמור, גם כמה פעילים מזרחיים) מתייצבים נגדה גם כשהיא מביעה עמדות שאין סיבה שיתנגדו להן. אנשי המחאה התאמצו מאוד לדלג על המשוכה הזאת ולא להחזיר במתקפת נגד, והלוואי שיהיה בכך אות למגמה חדשה בשיח שלנו.
בהקשר זה חשוב לראות איך כל המחנות נוטים לתקוף את היריב בטענות לא ענייניות שהם אינם אוהבים בנוגע לעצמם. כך, למשל, אנשי הימין תוקפים את אנשי המחאה על השמאלנות שלהם, אבל מאוד לא אוהבים שטוענים כלפיהם שהתנגדותם למחאה נובעת מטעמים פוליטיים לא ענייניים – ולהפך. והוא הדין בעניין התקשורת: מי שחושב שלא לגיטימי לעסוק בשאלת השירות הצבאי או העמדות הסרבניות של דפני ליף, שלא יעסוק בשאלת הבילוי של הכתב שרון גל בחתונה של יצחק תשובה ולהפך. צריך להפריד בין המידע עצמו ובין העמדה שהוא אמור, כביכול, להוביל אותנו אליה: לגיטימי שנדע שליף הייתה בעלת עמדות סרבניות, אך זה לא פוסל את פעילותה כיום, כשם שלגיטימי שנדע שגל בילה אצל תשובה, אך זה לא פוסל את השאלות ששאל את ליף.
אשר לעתיד – הדבר החשוב ביותר הוא שהפעילות החברתית שנעשתה הקיץ תהפוך ממחאה לתנועה – לא עוד התמקדות במה שמתנגדים לו, אלא התמקדות ביעדים שרוצים להשיג. מבחינת התוכן: חשוב להבין שאין סתירה בין ראיית התמונה הרחבה ובין הצגת עמדות ודרישות קונקרטיות. תמונת העולם וקשת הנושאים חייבות להיות רחבות, אבל הכול צריך להיות מתורגם לשפה קונקרטית: מה בדיוק דורשים. מבחינת אופי הפעילות: הקמת תנועה על-מפלגתית ועל-מגזרית, שדווקא לא תרוץ לכנסת, אלא תלווה מכאן ואילך את החיים הציבוריים שלנו בתביעה מכל המפלגות ומכל הממשלות לשים דגש חברתי בפעילותן; שתעקוב מכאן ואילך באופן שוטף אחרי התהליכים הכלכליים-חברתיים ותציב את סדר היום החברתי במקום הנכבד הראוי לו. מודל התנועה לאיכות השלטון, האגודה לזכויות האזרח או החברה להגנת הטבע – כל אחת בתחומה – הוא מודל נכון יותר מהקמת עוד מפלגה.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.