חוק אנטי ציוני
הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי החדשה שהגישו בשבוע שעבר ח"כ יריב לוין ואיילת שקד, מבקשת לחולל לא פחות ממהפכה באשר לאופייה של מדינת ישראל. הצעת החוק אינה רק אנטי דמוקרטית, היא אף אנטי ציונית – היא חותרת תחת יסודות הציונות כפי שהם באים לידי ביטוי במגילת העצמאות.
הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי החדשה שהגישו השבוע חברי הכנסת יריב לוין ואיילת שקד, מבקשת לחולל לא פחות ממהפכה באשר לאופייה של מדינת ישראל. יש לציין לטובה, כי בניגוד לחלק גדול ממהלכי החקיקה של הקואליציה הנוכחית והקודמת, הצעה זו מסתתרת פחות מאחורי ניסוחים מפותלים אלא משדרת בגלוי ובמוצהר, כי מטרתה להפוך את ישראל למדינה שהיא קודם כל מדינה יהודית, ואילו אופייה הדמוקרטי מגומד בהצעה ל"בעלת משטר דמוקרטי". אין כל איזון בין השניים, ועליונות ה"יהודית" על ה"דמוקרטית" הינה מוחלטת. לדבריו של ח"כ לוין יש בכך תגובה למהלכי בית המשפט שהוא מכנה, שלא בצדק, "פוסט ציוני". אלא שדווקא מהלך זה עלול לזהות ציונות עם גזענות ולאומנות. הצעת החוק אינה רק אנטי דמוקרטית, היא אף אנטי ציונית – היא חותרת תחת יסודות הציונות כפי שהם באים לידי ביטוי במגילת העצמאות.
אבהיר מיד בפתיחה - ישראל היא אכן מדינת הלאום של העם היהודי, ועליה להשאר כזו. מהלך חוקתי מאוזן, שבו הגדרת אופייה הלאומי של המדינה לצד הכרה במיעוטים החיים בקרבה והענקת מגילת זכויות חוקתית מלאה יהיה מוצדק מאין כמותו ויקבע את שייכותה של ישראל למשפחת מדינות הלאום הדמוקרטיות.
אלא שהצעת חוק היסוד לא עושה זאת. אף שיש בה פחות אלמנטים מפלים מההצעה המקורית שהוביל ח"כ דיכטר, נותרו בה עדיין סממנים ברורים של רוממות האופי היהודי וגימוד האופי הדמוקרטי של המדינה – ובעיקר הדרה וניכור כלפי כל מי שאינו יהודי.
ההצעה לוקחת בפינצטה את האלמנטים הרצויים למציעים מתוך מגילת העצמאות, ומתעלמת מהאלמנטים המאזנים אותה. כך למשל תחת הכותרת "מדינה דמוקרטית", במה שאמורה להיות מגילת הזכויות החוקתית של אזרחי המדינה נאמר "ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה כמפורט בכל חוק יסוד." בהצעה המבליטה את אופייה הלאומי של המדינה, בולט בחסרונו העדר הכרה בזכויות הקבוצתיות של המיעוטים. חמור מזה, האוכלוסיה הערבית אינה מוזכרת כלל בחוק. ההפנייה לחוקי היסוד רק ממחישה את חוסר האיזון שההצעה יוצרת: חוקי היסוד אינם משוריינים ואינם כוללים בפירוש רשימת זכויות מלאה כמו למשל הזכות לשוויון והזכות לחופש ביטוי. ההטייה המובהקת שבהצעה מוכחת על ידי כך שמחבריה נטלו מהכרזת העצמאות את המרכיב הלאומי אך תלשו ממנה את הביטוי למרכיב הדמוקרטי הכלל אזרחי שבה:
"[מדינת ישראל] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."
כנראה, שהמציעים מתכחשים למחוייבות היסודית של המדינה הציונית ומייסדיה לשוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה.
מעבר לכך, מבקשת ההצעה ליתן משקל משמעותי למשפט העברי בקרב המשפט הישראלי. לפי הצעת החוק, "המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל" (בהצעתו של דיכטר לא הופיעה ההשראה על השופטים), וכן ישנו תיקון לנוסח המופיע בחוק יסודות המשפט לפיו ככל שלא ימצא השופט תשובה בחקיקה, בהלכה או "בדרך של היקש מובהק" יכריע בה לאור עקרונות מורשת ישראל - המשפט העברי. יהיה זה מוזר ביותר שדווקא קואליציה "אזרחית" שלא קשורה בהסכמים קואליציוניים עם מפלגות חרדיות, היא שתתן ידה לחיזוק כוחה של ההלכה היהודית במשפט הישראלי ולחיזוק הקשר בין הדת והמדינה.
יש לזנוח מהלך חד צדדי זה, ולהתחיל במלאכה הארוכה והקשה של ניסוח חוקה, המגדירה את זהותה של המדינה כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, וכוללת מגילת זכויות אדם וזכויות מיעוט שלמה.
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 28.6.2013