מי מסכן את מדינת ישראל?
אם אמנים ומרצים רואים בהקמת יישוב בשטחים עוולה מוסרית, מה הפסול בחוסר הנכונות שלהם להופיע בו? מרדכי קרמניצר מגיב לעמדתו של ידידיה שטרן בעניין החרם על אריאל וטוען כי אף שבהחלט אפשר לחלוק על עמדתם ודרכם, אין להלך אימים על המממשים את זכותם הבסיסית לחופש ביטוי ומחאה.
המאמר "מפלגייך ומחריבייך" משקף גישה בעייתית לערכי יסוד של הדמוקרטיה. לפני שאגש לניתוח המאמר מתבקשת הבהרה: אין דמיון בין החרם שהוטל על יהודי על ידי קהילתו לבין ההודעות של אמנים ומרצים- לא נופיע בשטחים המוחזקים. החרם בגולה היה גזר דין מוות חברתי והוא הוטל על ידי הציבור כולו על יחיד. כאן מדובר בפעולת מחאה של פרטים נגד מדיניות ממשלתית ומידת הפגיעה שלה בתושבים היהודים בשטחים קטנה.
המאמר מעמיד את בתי המשפט כפוסק-על באשר לתקפות ההכרעות הציבוריות. משתמע מכך כאילו המשפט הינו הקטגוריה היחידה בשיח ציבורי, כאילו אין מוסר וצדק אלא רק מדינה ובתי משפט. ברור שזו עמדה בלתי קבילה שכן הכרעה שיפוטית עלולה להיות מעוולת, ועוול אינו מסתלק מן העולם משום שבית משפט הכשיר אותו. יתר על כן, בתי המשפט בוחנים רק את חוקיות ההכרעות. אין הם בוחנים את מוסריותן ואת תבונתן. בהיבטים האלה הדיון הציבורי הוא היחיד שיכול לבוא בחשבון. הכרעה שלטונית אינה משקפת אמת נצחית, ואין שום מניעה לנסות ולפעול על מנת להביא לשינויה, ובלבד שהדבר נעשה בדרכים חוקיות.
ההשוואה בין ההלכה היהודית (עליה נסמך הימין) לבין המשפט הבין-לאומי, האוסר על מדינה כובשת ליישב את תושביה בשטח כבוש (עליו מסתמך השמאל) היא נטולת יסוד. המשפט הבינלאומי - המשקף עמדה אוניברסאלית - בחלקו המנהגי הוא חלק אנטגראלי של המשפט הישראלי; המשפט הבינלאומי הוא הדין החל בשטחים המוחזקים, וישראל לא שללה עקרונית את תחולתו עליהם. ההלכה היהודית, לפי הפירוש שניתן לה על ידי חלק מן המחנה הדתי-ימני, האוסרת על פינויו של יישוב יהודי בארץ ישראל, מבטאת עמדה פרטיקולארית המתנכרת ל"אחר" ולערכים אחרים, כמו השלום ופיקוח נפש. היא אינה כלל חלק מהמשפט הישראלי. אין דמיון, לכן, מבחינת שלטון החוק, בין הסתמכות על ההלכה שתהפוך את ישראל לתיאוקרטיה לבין הסתמכות על המשפט הבין-לאומי שהוא חלק משיטת המשפט הישראלית ונחלתן של האומות הנאורות.
המאמר נושא ברמה את קולו של שלטון החוק. אולם, הוא מסלף את המשמעות של הביטוי הזה ואינו נוהג בו כבוד. אין הוא מבחין בין פעולה בניגוד לחוק לבין פעולות שהם בתחום החוק, בין ההתנגדות להתנתקות מעזה שהייתה כרוכה בהפרה המונית ומאורגנת של חוקי המדינה לבין פעולה חוקית של אמנים ומרצים. שהרי אין שום חוק שמחייב אזרח בישראל לצאת אל מחוץ לשטחה הריבוני של המדינה או לעשות מעשה שיש בו משום תרומה למחיקת הקו הירוק ולהעמדת הפנים כאילו מדובר ביישובים שהם בתוככי מדינת ישראל. ברור שלא ניתן לכפות על שום אזרח לנהוג כך, ובמיוחד כשהדבר נוגד את השקפת עולמו או את מצפונו. המאמר גורס כי "אזרח שאינו מסכים להכרעה דמוקרטית יכול למחות עליה או אף לסרב לקיימה ולשלם על כך מחיר". זהו משפט מטעה,המשווה בין שני דברים שונים. סירוב לקיים את החוק אינו לגיטימי, ואין הוא דומה כלל למימוש זכות המחאה שהינו לגיטימי למהדרין. העונשים שבצד עבירות על החוק אינם תווי מחיר, המזמינים את מי שמוכן להפר חוק ולשלם את המחיר- לעשות זאת. גישה כזו מבטאת זלזול בשלטון החוק.
המאמר מניח כי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מושתתת כהלכה על אדני החוק והדמוקרטיה. ניתן לפקפק בכך: המשפט הבין-לאומי, המחייב גם את מדינת ישראל, אוסר על מדינה ליישב את תושביה בשטח הנתון בשליטה צבאית שלה. ישראל לא החילה את דיניה על שטחי יהודה ושומרון (למעט מזרח ירושלים) ולכן מדובר בשטחים המצויים מחוץ לתחומה של הדמוקרטיה הישראלית. אין זה עניין פורמאלי משום שלא היה מדובר בשטחים ריקים מאדם. מה לדמוקרטיה ולמרות שישראל מחילה מחוץ לתחומה על בני אדם שאין להם חלק ונחלה בדמוקרטיה הישראלית ונשללות מהן זכויות יסוד?
המאמר יוצר את הרושם כאילו אין הבדל בין ימין לשמאל מבחינת יחסם לדמוקרטיה ולחוק. הרושם הזה הינו מעוות. אין דמיון בין קבלת מרותו של השלטון בכל הנוגע למפעל ההתנחלות שרובם המכריע של אנשי השמאל מימנו במסיהם והגנו עליו בחייהם, אף כי ראו בו אסון למדינה, לבין הזלזול השיטתי בחוק שהופגן על ידי אנשי הימין מראשיתו של מפעל ההתנחלות ועד לאיומים מימין שלא לקבל הכרעה דמוקרטית בדבר עתיד השטחים. היא עיוות חמור במיוחד לאור ההפליה השלטונית בין ימין לשמאל. לימין מותר להפר את החוק ממש (חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים פליליים שנחקק ביחס למפרי החוק אגב המאבק בהתנתקות מחבל עזה), ואילו לשמאל המוחה מחאה לגיטימית מייחס השלטון עוינות למדינה ומאיים עליו בהסרת התמיכה השלטונית.
המאמר משקף עמדה בעייתית ביחס לחופש הביטוי. כאמור, מכיר המאמר בזכות המחאה של האזרח, אך שולל את ההתארגנות הקבוצתית נגד תוצאותיה של ההכרעה הדמוקרטית. כלומר, מותר ליחיד להודיע כי לא יופיע בתיאטרון באריאל, אך אם עושה זאת קבוצה- נחצה הגבול. זו פרשנות בלתי סבירה בעליל של חופש הביטוי, שאחד מיסודותיו הוא הזכות להתארגן ולמחות באורח קבוצתי. ברור שמבחינת ההשפעה ויעילות המחאה יש הבדל של שמים וארץ בין הקול היחיד לבין הקולות המתארגנים במשותף. ברור גם שאין תחום שהוא מכריע יותר מבחינת חופש הביטוי מאשר הביקורת על הפעילות השלטונית. זהו ליבו של חופש הביטוי המוגן. לשלול מאזרחי ישראל את זכותם המוסרית למחאה מאורגנת במסגרת החוק נגד מדיניות ממשלתית , פירושו דילול בלתי נסבל של חופש הביטוי שלנו. במסגרת חופש הביטוי והמחאה רשאי המוחה - במסגרת החוק - לבחור את האמצעי להבעת מחאתו. מבחנה הממשי של המחויבות לחופש הביטוי הוא דווקא ביחס החוקי והחברתי לסוגי ביטוי מקוממים ופוגעניים. רק במשטרים טוטליטריים תובעים מן האזרחים להזדהות עם מדיניות שלטונית מעבר לדרישות החוק. אם אמנים ומרצים רואים בהקמת יישוב בשטחים עוולה מוסרית, מה פסול יש בחוסר הנכונות שלהם להופיע בו? מהי בדיוק הטענה כלפי הלגיטימיות - מבחינה מוסרית - של ההודעות שפרסמו בדבר אי הנכונות הזו?
אין דמיון בין גילויי הדעת של האמנים והמרצים לבין החרמה של מדינת ישראל. מי שמעביר קו ישר בין השניים, עוסק בדמוניזציה ,וסופו שיתמוך בהחנקה של כל דבר ביקורת על מדיניות ממשלתית שמא היא תשמש את אויביה של ישראל. דווקא המאמצים השונים הננקטים לאחרונה - בדרכים שונות - לפגוע בחופש הביטוי והמחאה של מי שאינם שותפים לעמדות שלטוניות הם שמספקים נשק קטלני לאויביה של ישראל.
מה שבאמת מבטיח את הגברת מאמצי ההחרמה נגד ישראל הוא המשך מפעל ההתנחלות, תוך הפרה של המשפט הבין-לאומי. האומנים והמרצים מבקשים להחזיר לפחות אל המציאות התודעתית את הקו הירוק ולהציל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ניתן לחלוק על עמדתם ועל דרכם. בעייתי ביותר, בעיני, להלך אימים על מי שמממשים זכות בסיסית שלהם בטענה שבכך הם קורעים את החברה מבפנים ומסכנים את ישראל כלפי חוץ. אני סבור כי אין יסוד עובדתי לטענה זו. הטענה היא מסוכנת משום שהיא שוללת- ללא הנמקה משכנעת- לגיטימיות ממחאה חוקית. העוולות המוסריות הקשות ביותר הן אלה הנעשות על ידי שלטון, בייחוד כלפי "אחרים". כאשר עוולה כזו נעשית, רוב הציבור מפליא לעשות במציאת צידוקים והסברים להכשרת מה שנעשה בשמנו ובעבורנו. חיוני ביותר לשיח הציבורי שלא יוטל דופי מוסרי במוחים נגד עוולה. כך נדרש גם מבחינת כבודם האנושי של המוחים.
פרופ' מרדכי קרמניצר הוא הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
* המאמר פורסם בעיתון 'הארץ' בתאריך 8.9.2010