מי צריך ומי ראוי

אריה אלדד בוחן במאמרו את השאלה מי צריך ומי ראוי להיות אזרח ישראלי. לטענתו, מדינת ישראל עדיין נתונה במלחמת העצמאות שלה נגד האיום על דמותה היהודית ועל הרוב היהודי שלה. לפיכך עליה להתגונן מפני אלה המבקשים להיות אזרחיה ולשנות בתוך כך את אופייה הציוני ואת תכלית קיומה.

במאמר זה איני מבקש לעסוק בשאלה המופשטת "מיהו אזרח", אלא לקבוע מי בעיניי צריך וראוי להיות אזרח ישראל. צריך וראוי, לא כמכפלת לשון מקובלת הכופלת תוארי שם לשם ההדגשה, אלא כשני נושאים נפרדים לדיון.

העם היהודי הוא חריג בנוף ההיסטוריה האנושית. אין מקבילות היסטוריות למהלך ימיו של עם ישראל: משעבוד מצרים לגאולה, מכיבוש הארץ והקמת המלכות לגלות ראשונה ושיבת ציון ראשונה ומלכות שנייה וחורבן בית שני וגלות שנייה - ושיבת ציון בימינו אחרי אלפיים שנה. שום עם אחר לא הצליח לשמר את תרבותו, את דתו ואת צביונו בגלות ממושכת כל כך, להחיות את שפתו ולקום מאפר השמדה, ולכן עם ישראל הוא עם אנומלי.

הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי, תנועת שחרור אנומלית: כל עם ועם שהשתחרר מעול שלטון זר היה צריך להיאבק בו כדי לגרש אותו מארצו, ואילו הציונות הייתה צריכה להוציא תחילה את עם ישראל מהגלויות ואחר כך לכבוש את מולדת העם. נוסף על כך הציונות הייתה צריכה להילחם גם בשליטים הזרים בארץ וגם בתושבי הארץ שהתנגדו לשיבת ציון.

גם המדינה, מדינת העם השונה מכל העמים בעולם, פרי תנועת שחרור לאומי השונה מכל שאר תנועות השחרור בעולם, גם מדינת ישראל היא אנומלית, שונה מכל שאר מדינות העולם. זו המדינה היחידה בעולם הקיימת לא רק למען אזרחיה אלא למען כל היהודים - גם מי שנמצאים עדיין מחוץ לגבולותיה. דווקא משום שכמעט כל גלויות ישראל בימינו אינן גלויות מאונס, וכל יהודי החפץ בכך יכול לקום ולעלות ארצה, לא פג תוקף התביעה הציונית המקורית מכל יהודי העולם לעלות לישראל, וחוק השבות, החוק "הציוני" החשוב ביותר שחוקקה מדינת ישראל, מגדיר את ישראל כמדינה ציונית, ואינו רק קובע כללים להפיכת יהודי העולם העולים ארצה לאזרחי המדינה.

לפיכך אני מבקש לקבוע בפתח מאמר זה  מי צריך וראוי להיות אזרח ישראל: כל יהודי צריך לעלות לארץ, והוא ראוי להיות אזרח ישראל. זוהי הציונות וזוהי הגדרתה של מדינת היהודים כמדינה יהודית.

אשר לתושבי הארץ ואזרחיה האחרים - כאן צריכה המדינה להתמודד עם שאלת המהגרים לתחומיה על פי שיקולים בין-לאומיים, פוליטיים, ביטחוניים, כלל-אנושיים, כלכליים, ערכיים ומשפטיים. בעניין מי שאינם יהודים, דומים שיקוליה של מדינת ישראל לשיקולי מדיניות ההגירה וההתאזרחות של מדינות אחרות, אם כי רק מעטות מהן נתונות במצב הייחודי של מדינת ישראל. ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שעצם קיומה - ועוד יותר מכן, עצם קיומה כמדינה יהודית - מוטל בספק.

והספק הזה אינו מוטל רק מצד אויביה הקיומיים מבחוץ - איראן וסוריה וארגוני הטרור השולטים בלבנון וברצועת עזה - אלא גם מצד רבים ממנהיגי המיעוט הערבי, אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל המזדהים בגלוי עם אויבי המדינה הקוראים להשמדתה, או למצער להפיכתה למדינה דו-לאומית, כלומר לחיסולה כמדינה יהודית. לפיכך ישראל היא מדינה שמלחמת העצמאות שלה טרם הסתיימה. שיקולי הקיום הפיזי שלה, כמו שיקולי קיומה כמדינה היחידה בעולם שנועדה לעם היהודי - הן מתוך תפיסתה הציונית והן מתוך הלגיטימציה שהעניקו אומות העולם לתפיסה זו - שיקולים אלו חייבים להיות מכריעים כשבאים לדון בפתיחת שערי הארץ בפני ערבים או מהגרי עבודה אפריקנים, בפני אלו הבאים לממש את "תביעת השיבה" שלהם או לשנות את דמותה של המדינה או אלו הבאים לעשות לביתם הרחוק ולשפר את תנאי חייהם. בתחום זה חייבת ישראל להתגונן מפני רצונם של מיליוני ערבים ומיליוני אפריקנים להגר אליה, גם כשגלי הגירה אלו מחפשים סדקים בדמות "איחוד משפחות" "מעמד פליטים" או נימוקים הומניטריים כבדי משקל אחרים.

תמוהה, ואפשר גם צבועה, היא עמדתם של אלו הטוענים שדווקא היהודים, שנרדפו בכל ארצות העולם, שהיו גרים ופליטים רדופים, צריכים להיות קשובים לתביעות ההומניטריות הללו. אי-אפשר לדון בעיניו העצובות של ילד, בן למהגרי עבודה "חוקיים" או "בלתי חוקיים", בלי לחקור את היקף התופעה.

מדינת ישראל חייבת להדוף את תביעות ההתאזרחות של מיליוני הערבים גם כשהם מיוצגים על ידי כמה רבבות התובעים "איחוד משפחות" (ותמיד חד-סטרי: משכם ומג'נין לגליל ולנגב) או של כמה רבבות אפריקנים, חיל חלוץ למיליונים הממתינים ביבשת האומללה הזאת וישמחו להציף את הארץ אם לא תנעל את שעריה. רבים מאלו ש"בשם המוסר" אינם רוצים לנעול דלת בפני ילד אחד - יסכימו לנעול אותה בפני מיליון ילדים.

כבר היום ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, ובנימוקים "דמוגרפיים" מוכנים ישראלים רבים, שאינם מתכחשים לזכותנו ההיסטורית על חברון ובית לחם,  להיפרד מערש העם היהודי רק כדי לא להפוך למדינה דו-לאומית, שהיא להבנתם התוצאה הבלתי נמנעת אם תספח ישראל את שטחי יהודה ושומרון. דווקא אנשים אלו, המחזיקים בתפיסה "שמאלנית ליברלית" ותומכים בפתיחת שערי הארץ למהגרים זרים למרות ה"דמוגרפיה" ובכך מתנתקים מדמותה של ישראל כמדינה יהודית, מוכנים להתנתק גם מהארץ - בגלל ה"דמוגרפיה".

לפיכך בעיית התומכים במדיניות התאזרחות ליברלית כלפי מי שאינם יהודים היא בעיית זהות שלהם, שהם מנסים להדחיק ולפתור בדרך של מיהול הטרוגני במקום התגבשות. כל מי שעדיין מגדיר את עצמו ציוני ורוצה בהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חייב להתנגד למדיניות מתירנית של התאזרחות כלפי מי שאינם יהודים. כל מי שלא הפך פוסט-ציוני או אנטי-ציוני וטוען לפתיחת שערי הארץ בשם הדמוקרטיה או בשם הערכים הכלל-אנושיים חייב להבין כי אינו עוסק בבעיות פרטניות של משפחה אחת, ילד אחד, מהגר עבודה אחד או פליט אחד אלא בזכותה ובחובתה של מדינת ישראל לסגור את שעריה בפני מהגרים זרים, מאריתריאה או משכם, מסומליה או מרמאללה, כדי להישאר מדינת היהודים.

הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת האיחוד הלאומי, בעברו פרופ' לרפואה וקצין רפואה ראשי.