מפלגיך ומחריביך
חרם אנשי הרוח נגד הופעות באריאל, כמו גם האיום לחרם נגד האוניברסיטאות של תנועת "אם תרצו" מצדו השני של המתרס, משמשים מכשיר למי שהחלטות המדינה אינן מוצאות חן בעיניו. ידידיה שטרן מזהיר שהתארגנות קבוצתית נגד החלטות דמוקרטיות שכאלו היא בבחינת משיכה חזקה מדי בקצותיה של הטלית הישראלית. הטלית הזאת, שבה ארוגים חיינו, עלולה להיקרע.
מי אמר שהשמאל הישראלי איננו דבק במסורת יהודית? הקהילה היהודית בגלות עשתה שימוש ניכר בנשק החברתי הסודי רב העוצמה- חרם, שמתא וארור. ראה השמאל הישראלי הלכה, ומיד - צירף לה מעשה. גם אנחנו מחרימים. לא נבקר ולא נופיע מעבר לקו הירוק . הרוח של אנשי הרוח לא תישוב עוד בין עצי הזית של יהודה ושומרון. אריאל תיבש.
השמאל לא לבד. גם הימין מחרים. "אם תרצו" מאיימת לגרום לתורמים להחרים את האוניברסיטאות אם לא תפעלנה בהתאם לרצונם. חלקים בימין מבקשים להחרים את הצבא, בעקבות ההתנתקות וספיחיה. הסרבנות, שיש לה תמיכה לא מבוטלת בימין הדתי, היא ביטוי של החרמה עקרונית.
ההצדקות לחרמות, משני הצדדים, דומות: מצפונו של הפרופסור, כמו מצפונו של ראש הישיבה, אינו מאפשר לו לשתף פעולה עם העוול ועם המעוולים. הדם גועש ומכתיב פעולה: התנגדות אזרחית באמצעות החרמה. למחרימים יש גם אסמכתאות עליונות, בעיניהם: המשפט הבינלאומי מכאן (ההתנחלויות אינן חוקיות) וההלכה היהודית משם ("לא תחנם"). אלו שתי חלופות המתחרות במשפט המדינה ולכן גם משמשות מכשיר למי שהחלטות המדינה אינן מוצאות חן בעיניו.
המחרימים, איש את רעהו הישראלי, מצטרפים, שלא בדעת, למחרימים את המדינה עצמה. אם חרם פנימי הוא הדרך שבה אנו מנהלים חילוקי דעות, מדוע נלין על שימוש בשיטה דומה כלפי ישראל או מוסדותיה האקדמיים, מצד אנטישמים מוסווים? כבר למדנו בפרקי אבות, את מה שאמר הלל כשראה גולגולת צפה בנהר: "אל דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך - יטופון".
החרם הוא מכשיר גלותי לניהול סכסוכים. קהילות היהודים, מוורמיזא ועד בגדד, לא נהנו ממכשירים דמוקרטיים מפותחים לניהול מחלוקות, ולכן הפעילו חרמות כלפי סוררים. שונים הדברים במדינה דמוקרטית. ניהול סכסוכים ציבוריים, אידיאולוגיים אמור להתבצע באמצעות שוק הרעיונות והמערכת הפוליטית, וההכרעה מסורה לרשויות המדינה. שלטון החוק, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אמור לתעל סכסוכים באשר לתקפות ההכרעה הציבורית אל בתי משפט. על השמאל ועל הימין להכיר במשמעות של הריבונות.
החלטת הממשלה על פינוי התנחלויות - דוגמת גוש קטיף או עמונה, ככל שהיא מקוממת את הימין, מחייבת אותו. אם קיים ספק באשר לתקפות ההחלטה, בית המשפט אמור ליישב אותו. כך אכן קרה בעניין גוש קטיף. בה במידה, החלטת הממשלה על הקמת אריאל ועופרה, ככל שהיא מקוממת את השמאל, מחייבת אותו. לאריאל יש תעודת הכשר מלאה מבית המדרש הדמוקרטי הישראלי. לכן, כאשר אנשי הרוח מחרימים, כקבוצה, את עשרות אלפי תושבי אריאל, הם מחרימים, תודעתית, את תהליכי קבלת ההחלטות הדמוקרטיים בישראל. אין זו טענה פורמאלית - אנשי רוח לא מתפקדים מכוח החוק, כמובן; אלא טענה הנוגעת למהות החברתית והתרבותית של הדמוקרטיה.
השמאל גורס כי ההתנחלויות הוקמו, במידה רבה, שלא בצורה חוקית. מנגד, הימין סבור כי ההכרעה על פינוי גוש קטיף, נעשתה על ידי ממשלת שרון בצורה לא דמוקרטית. אין זה חשוב להכריע מי צודק; חשוב לקבל את התוצאה הסופית: המדינה, על בתי המשפט שלה, נתנה הכשר לבניית אריאל ולפינוי גוש קטיף.
אזרח שאיננו מסכים להכרעה דמוקרטית יכול למחות עליה או אף לסרב לקיימה ולשלם על כך מחיר. אך התארגנות קבוצתית כנגד תוצאות ההכרעה הדמוקרטית היא משיכה חזקה מידי בקצוותיה של הטלית הישראלית. הטלית הזו, שבה ארוגים חיינו, עלולה להיקרע.
פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
המאמר פורסם ב'ידיעות אחרונות' בתאריך 1.9.2010
עוד בנושא
מאמרים
שירי קרבס, אם תרצו - אין זו דמוקרטיה, 23.2.2010
תכניות מחקר