נאמן לדרכו

דבריו של השר נאמן באשר למעמדו של המשפט העברי במסגרת משפט המדינה לא עוררו ויכוח או דיון ציבורי. הם גם לא עוררו מחאה או סערה. הם יצרו סופת הוריקן, והספינה חישבה להישבר. שוב איבדנו את הפרופורציות, חרגנו מגבולות הטעם הטוב, שמטנו הזדמנות לדון באופן רציני ומעמיק בשאלה חשובה על סדר היום הציבורי: שאלת זהותו של המשפט הישראלי. ובדברינו על זהות, הכוונה לזהותה התרבותית בכלל ולזהותה היהודית בפרט של שיטת המשפט במדינת ישראל. האמת שנבהלתי. כששמעתי שמשטרת הטליבאן עומדת לצאת לרחובות, כשאמרו שהוצאו הזמנות מטעם מערכת המשפט לאבנים לסקילתם של מחללי שבת ונואפים – נחרדתי. החלטתי להאזין לנאומו של השר נאמן באתר "כנס דיני ממונות – נצח ישראל", ונחה דעתי.

ההקשר

כמה מילים על ההקשר שבו נאמרו הדברים. השר נאמן הופיע לפני דיינים ורבנים שיושבים לדין בבתי דין לדיני ממונות. ערכאות אלה פועלות במקרים רבים כערכאות בוררות, על פי חוק המדינה, ודינן דין התורה. ברבים מבתי דין אלה נעשה מאמץ להתאים את ההלכה למציאות החיים המודרנית. שר המשפטים יעקב נאמן הוא עורך דין ופרופסור, אבל גם איש דתי (במובן העמוק של מושג זה). אופקיו רחבים וממזגים מסורת ומודרנה, השכלה כללית ויהדות. אך טבעי הוא שבמפגשיו עם משפטנים יבוא לביטוי אופק אחד, ובמפגשיו עם דיינים ורבנים יבוא לביטוי אופק אחר. כך יש להתייחס לדבריו של שר המשפטים באותו אירוע. שר משפטים דתי כנאמן מכיר גם בחשיבותה של מערכת משפט דתית, מוכרת על פי חוק, שצועדת צעדים משמעותיים לקידומה של ההלכה כשיטת משפט פעילה במדינת ישראל, במסגרת בתי דין אלו.

התוקפים את נאמן מציגים את דבריו כאילו היו פרוגרמה פוליטית מקיפה, שעומדת לצאת לפועל בקרוב, ושאותה הוא בחר להציג בכנס של דיינים ורבנים. אם הם באמת חושבים כך, יש בכך זלזול ביכולותיו הפוליטיות של נאמן. אם אכן יכולותיו מוגבלות עד כדי כך, אין לחשוש מפניו. ברור כי חששם של מתנגדי נאמן מקורו בהערכה שהם רוחשים לכישוריו הפוליטיים, ולכן סביר שטענתם כאילו מדובר בפרוגרמה פוליטית אינה אלא מן השפה ולחוץ. מתוך ההקשר שבו נאמרו הדברים ומתוך הערכה לכישוריו הפוליטיים של נאמן, הערכה שכאמור גם יריביו שותפים לה, ברור כי דבריו הם בגדר חזון או משאלת לב. אם כך הדבר, מה לכם כי תלינו? וכי חדשה היא שאדם דתי מייחל שההלכה היא שתהיה בימות המשיח משפט המדינה? הלוא אלה דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יא, א):
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה... וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...". זו התפילה שאדם דתי חוזר עליה שלוש פעמים בכל יום: "השיבה שופטינו כבראשונה... וצדקנו בצדק ובמשפט (עברי)".

ההליך 

והיה ואכן פרוגרמה פוליטית עלתה על לבו של השר נאמן, באילו הליכים יבחר כיצד להוציאה אל הפועל? ביד חזקה ובזרוע נטויה ישפוך חמתו על כל סביביו או שמא יעשה זאת בהליכים מקובלים? דומני שהתשובה ברורה גם לחריפים שבמתנגדים.
בהנחה שיעשה זאת בהליכים דמוקרטיים מקובלים, ניאלץ כולנו להתמודד במערכה לא פשוטה על דמותו וזהותו של המשפט בישראל. העם ונבחריו ורשויות השלטון בישראל ייאבקו ולבסוף יכריעו, וכשם שציבור גדול במדינת ישראל קיבל עד היום הכרעות בשאלה זו, גם אם אינן לרוחו, כך ייתכן שיהיה ציבור אחר, גדול וחשוב לא פחות, שייאלץ לקבל הכרעות הפוכות באותה שאלה. ייתכן שכך יהיה, וכדאי להיערך לכך, לפחות הכרתית.

השאלה המהותית  

מששככו מעט רוחות הקרב ושבנו אל הפרופורציות הראויות, אולי בכל זאת נקרתה בפנינו הזדמנות נוספת לדון ברצינות בשאלת הזהות של המשפט בישראל. תחילה כמה מילים על שאלת הזהות של החברה הישראלית.

החברה הישראלית עוברת טלטלה עמוקה, שכן היא מגבשת את זהותה מחדש. הניסיון להגיע לקיבוץ גלויות באמצעות כור היתוך של כיבוס גלויות – כשל, וטוב שכך. התברר שלא ניתן לכפות על עדות ומסורות שורשיות זהות חדשה אחת – הזהות הישראלית, גם אם שמה של זהות זו מרנין ומלבב. לאחר שלושים שנים של כור היתוך בא עת הפורקן. בדור המדינה השני קבוצות ויחידים מחפשים את עצמם ואת דרכם, ותקוות העצמאות שלהם מלווה כאמור בחיפוש דרך ובמהלך של הגדרת זהות מחודש. מתברר שהיהדות תופסת מקום מרכזי במהלך זה. כך למשל המתבונן בתרבות הישראלית המתחדשת בעשור האחרון מגלה, בהפתעה חוזרת ונשנית, זמרים שחוזרים אל הפיוט או אמנים שהוגים בקבלה.

אם דור המדינה הראשון היה דור הישראליות הלוחצת מן הצד האחד והמתנערת מן הצד האחר; דור המדינה השני מבקש לעצמו, באופן זורם וחופשי, ישראליות יהודית ואולי יהדות ישראלית. אנו עומדים כעת על סף הדור השלישי, וקשה לחזות את תהפוכותיו. עם זאת אי-אפשר שלא להבחין במהלך המלווה את מעבר הדורות.

מהלך זה מלווה כאמור בטלטלה ובמשברים, אבל הוא כלי לידה. אנו בעיצומה של יצירה מחדש של זהות ותרבות שיש בה ממורשת היהדות השורשית המשולבת ומעורה ברוח ישראלית חדשה. מהלך זה איננו חד-צדדי. אם בכיוון האחד הישראלי מבקש את היהדות, בכיוון האחר היהודי מחפש את הישראליות. הציבור הדתי – הציוני והחרדי, מבקש עוד ועוד כלי ביטוי ישראליים – בשירה, בזמר, בספרות, בתאטרון ובקולנוע.

הזרם הדו-סיטרי מקנה למתבונן בו תחושה חזקה שאין מדובר במהלך אקראי או באופנה מתחלפת. לפנינו מהפכה תרבותית של ממש, שבה משולבים ישן וחדש, אלטנוילנד. במסגרת מהלך זה עשוי המשפט העברי ליטול חלק של ממש ביצירה החדשה של תרבות יהודית-ישראלית מתחדשת. המשפט הישראלי, שלא בטובתו, כבר איננו קודקס הסדרים. המשפט הוא אחד מסוכני התרבות המרכזיים בישראל, ובהקשר זה התרבות היהודית-הישראלית המתחדשת תגיע במוקדם או במאוחר גם אליו. וכשתגיע שעה זו, יידרש המשפט העברי לומר את דברו, ואנחנו נידרש להאזין להם בסבלנות ובסובלנות. ואולי כדאי שנסגל עצמנו לכך כבר מעתה.

ד"ר יצחק ברנד, מרצה למשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; המכון הישראלי לדמוקרטיה.

עוד בנושא

מה יהודי במשפט הישראלי?, מאמרו של ידידיה צ' שטרן מתוך הספר "דברים ושברי דברים".