שנאה וחוסן לאומי

סדר היום הישראלי מציג תמונה מעוותת של המציאות המתמקדת בקבוצות שוליים - סיקריקים, נערי גבעות ושמאל פוסט-ציוני. ידידיה שטרן סבור כי כדי שיהיה לנו עתיד משותף עלינו להרחיק את עצמנו משיח השנאה ולהוקיע את קבוצות השוליים.

המשבריות הקבועה של סדר היום הישראלי מציירת תמונת מציאות מעוותת. כביכול אנחנו עשויים מקבוצות שנאה: החרדים מיוצגים על ידי הסיקריקים, רושפי שנאה למי שאיננו לבוש שחורים; השקפת העולם הדתית-לאומית מתמצה בנערי גבעות אנרכיסטיים, חדורי שנאת מי שאינם יהודים; ואילו החילוניות, במיטבה, שקועה בתהליך מואץ של התייוונות שמגיע כדי שיתוף פעולה עם שונאי ישראל.

תמונת מציאות זו אין לה קשר למציאות עצמה. כשם ששנאה עצמית היא פתולוגיה של זעיר מזעיר של החילונים, וכשם שאנרכיזם דתי-פשיסטי הוא פתולוגיה של קמצוץ מהדתיים הלאומיים, כך גם הסיקריקים הם פתולוגיה בקצה מבודד של המחנה החרדי. הכללה היא משגה חברתי ומוסרי בכל מקרה; הכללה המבקשת לאפיין את המחנה על פי מבעירי האש הזרה שבו - היא משגה חברתי ומוסרי מסוכן במיוחד. היא מאפשרת לשיח של שנאה להשתלט עלינו; שיח שמפורר אותנו לקבוצות שמייחסות סטריאוטיפים דמוניים לזולת; שיח שפוגע בחוסן הלאומי.

יש פיתוי גדול בהפיכת האחר לקריקטורה שטוחה ומגוחכת: היא מחזקת את הדימוי העצמי. כביכול, אם האחרים הם חשוכים, בוגדים ונביאי השקר, ברור שאנחנו נאורים, נאמנים ונביאי אמת. ההכללה מציתה את הדמיון: היא מאפשרת לנו לדבר בשפה גסה בלי להתלכלך, להלך במחוזות לשון הרע מתוך צדקנות עצמית, לפזר שנאת חינם מתוך תודעה של אהבת ישראל. אלו החומרים שמרכיבים את הפוליטיקה של השנאה, המכונה, בשפה מכובסת, "פוליטיקה של זהויות".

לא חסרות דוגמאות לשיח השנאה. הקורבן הנוכחי הם החרדים. אין עניין ציבורי בשינויים האדירים, החיוביים, שהללו עוברים: עלייה מדהימה (בינתיים באחוזים) בגיוס לשירות צבאי, נהירה של אלפי חרדים לרכישת מקצוע באמצעות לימודים אקדמיים, התפתחותו של מעמד ביניים שייקרא, בעתיד, "חרדיות-מודרנית", ועוד. מנגד, יש עניין עצום, מגוחך בהיקפו, במיעוט קיצוני פוחח, שיורק על ילדה או מקלל חיילת. אמת: אש זרה מהבהבת בקצה המחנה החרדי, אך זהו עיוות לקצוף על כל העדה, שישים ריבוא חרדים.

רק אתמול הסתובב על שיפוד השנאה הישראלי הציבור המתנחלי. מעשי העוולה של בודדים -  שוליים הזויים שבחרו לתקוף מחנה צה"ל ולהכות מפקדים בו, לשרוף מסגדים ולכתוב כתובות נאצה נגד אנשי שמאל - הפכו את הציבור הדתי לאומי, כקבוצה, לסכנה מוחשית על הסדר הציבורי הכללי, למחריבי האומה. כיצד נשכחו אלפי הקצינים הדתיים, מוסרי נפשם לציבור, משום פשעם של יחידים? העיתונים דמים מלאו; והדם השפוך הוא של הציבור המסור כל כך למשימות לאומיות.

ושלשום, בחרנו להכות בשמאל. שם, כידוע, כולם אנטי-פטריוטים, מהרסיך ומחריביך שממך יצאו. קרניים חדשות לראשו, השמאל הוא סכנה למדינה. כיוון שהוא מבקש שוויון אזרחי לערביי ישראל, חזקה עליו שהוא מתבולל, לפחות תרבותית. הקבוצה הפוסט-ציונית הקטנה והמצטמצמת - כמה גבוהי מצח המושכים בעט - הם כביכול הראי האמיתי של השמאל. העובדה שמדובר בציבור המחויב במחשבה ובמעשה לקוממיות של ריבונות יהודית ממלכתית בישראל, איננה מעניינת את קובעי הטעם, מכתיבי שיח השנאה.

השדרה המרכזית של כל אחת מהקהילות חייבת להרחיק עצמה משיח השנאה. בראש ובראשונה עליה להוקיע את קבוצות השוליים שבתוך אותה קבוצה. הפגנה של אלפי חרדים נגד הסיקריקים, מגובה במכתב רבנים על חילול השם הנורא, היא המענה הנדרש. פסיקת רבנים של הציונות הדתית נגד תג המחיר, מצד אחד, וכינוס חירום של ראשי הקהל נגד שנאת השמאל, מצד שני - הם המעט שהציבור הדתי-לאומי יכול לעשות למען הפיכת שיח השנאה לשיח אחווה.

והשמאל הישראלי, נדרש גם הוא לחתום מחדש על תכניה של מגילת העצמאות. עליו לשוב ולהצהיר כי מדינת ישראל היא לא רק מדינה דמוקרטית, שיוויונית ופלורליסטית, אלא גם מדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי. על השמאל לממש את מחויבותו העקרונית לשיח זכויות האדם האוניברסאלי, בדרך שתבטא את היותנו יהודים, בעלי תרבות ייחודית. אהבת האדם, האופיינית לשמאל ההומניסטי, חייבת להיות מופנית לא רק כלפי המיעוט הלאומי הערבי, אלא גם כלפי אחים: חרדים, מתנחלים וכל "אחר" שהוא.

אני אופטימי: יש לנו, כולנו, עבר משותף, מכוחו אנחנו אחים. העבר הזה כל כך חזק, שהוא הצליח לכופף את ההיסטוריה ה"רגילה" ולהצמיח לנו תחייה לאומית. אבל, כדי שיהיה לנו עתיד משותף, אנחנו נדרשים לתחזק ברצינות ובאחריות את ההווה, שגם הוא יהיה משותף. אין אלו מותרות: זהו עניין של חוסן לאומי.

המאמר התפרסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.1.2012