תגובה למאמר ליום זכויות האדם הבינלאומי

לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי התפרסם באתר המכון מאמרו של פרופ' אייל גרוס. המאמר שלפניכם הינו מאמר תגובה של פרופ' פרופ' ג'ראלד מ. שטיינברג, נשיא, NGO Monitor למאמר זה.

במאמרו "להרוג את השליח – מאמר ליום זכויות האדם הבינלאומי" (9.12.2009), פרופ' אייל גרוס כתב מספר האשמות לא מבוססות, בייחוד בקשר ל-NGO Monitor.

בליבת מאמרו, פרופ' גרוס טוען ש"יותר ויותר אנו נתקלים בניסיון להסיט את הדיון מהפרות של זכויות אדם על ידי נסיונות לדה-לגיטימציה של אלו שמצביעים על ההפרות".

פרופ' גרוס מנה מספר של דוגמאות לכאורה לתופעות כאלו, כמו הביקורת המפורטת בנוגע לדו"ח גולדסטון ולהטייה שבעמדתה של פרופ' צ'ינקין, ועל דוגמאות אלו להוות בסיס לדיון ציבורי על ההטייה והניצול הפוליטי של זכויות האדם.

בתגובה זו, אני אתמקד בהתקפה של גרוס על הביקורת שאני לכאורה מעלה לגביו ועל הארגון Human Rights Watch (HRW) - שבו  גרוס יושב בועד המייעץ למחלקת המזרח-התיכון.

בפרט, כתב פרופ' גרוס כי:

1) המתקפה כנגד ארגון Human Rights Watch, [ששוב] מטרתה להסיט את תשומת הלב מההפרות של זכויות האדם שעליהם הארגון מצביע אל עבר המדווחים".
NGO Monitor הוא מקור המידע העיקרי לניתוח וביקורת של פעילויות HRW, ובעוד שגרוס טוען שהוא יודע מה המטרה של הביקורת שאנו מעלים, הוא למעשה טועה לחלוטין.

2) גרוס המשיך וכתב על HRW - "העיסוק בישראל אינו תופס מקום מיוחד בעבודת הארגון [..] לאחרונה קיימתי דיון עם חבר [...] החבר המשיך ותהה מדוע הארגון אינו עוסק בזכויות אדם שחמאס מפר בכל הנוגע לאוכלוסייה הפלסטינית. לאחר דקה של חיפוש בגוגל מצאתי ושלחתי לו את הדוח העוסק בדיוק בסוגיות אלו וקובע שחמאס צריך להפסיק הרג ועינויים של פלסטינים".

בניגוד לטענות של גרוס, המציאות מראה בבירור ש-HRW ממקד כמות משאבים לא-מידתית באופן יוצא מן הרגיל בישראל. בעשרת החודשים הראשונים של 2009, HRW פרסם 284 מסמכים על המזרח התיכון וצפון אפריקה. 88 מתוכם (31%) נוגעים לישראל, הרשות הפלסטינית ועזה. בהשוואה, 39 מסמכים בלבד נכתבו על איראן, ופחות מכך עוסקים בערב הסעודית, בלוב או באיחוד האמירויות.

נוסף על כך, בניגוד לדו"חות HRW נגד ישראל אשר מלווים במאמצי יחסי ציבור אדירים, מסיבות עיתונאים ועוד, הדו"חות על הרשות הפלסטינית והחמאס, בדיוק כמו אלו שגרוס מצטט, לא זוכים לקידום דומה, ולעיתים קרובות נלווים לדו"חות ביקורתיים ביותר שמפורסמים בידי הארגון נגד ישראל, ובכך הם מקהים כל השפעה אפשרית של הדו"ח המקורי. במהותם, דו"חות מסוג זה מאפשרים לפעילי HRW, ביניהם פרופ' גרוס, לטעון ל"איזון", כאשר איזון כזה כלל לא קיים.

יתרה מזאת, דו"חות HRW בנוגע לירי הרקטות מעזה מזכירים מאוד את הדו"ח הסמלי של HRW משנת 2002 בנוגע לפיגועי ההתאבדות. למרות שהתקפות הקסאם על ישראל נמשכות במשך מספר שנים והפרות זכויות האדם הגלומות בהם ברורות לכל, הארגון נזקק ל-6 חודשים בתקופה שאחרי המלחמה בכדי לפרסם דו"ח שלא חידש דבר, וברובו חזר על הדו"ח של International Crisis Group מאפריל 2009. כמו-כן, הדו"ח עצמו משווה את מעשי ישראל לחמאס; הוא נכשל לגנות את החמאס על השימוש שעשה במגינים אנושיים, והוא אף מאשים את ישראל על כך שהחמאס ירה את הרקטות מאיזורי אוכלוסייה.  דו"ח זה מתעלם מהברחות הנשק לרצועת עזה, ולא מזכיר כלל את תפקידה של איראן בסכסוך.

3) גרוס מציין ש"כאשר לאחרונה צורפתי לוועדה המייעצת לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה של הארגון, כתב אחד מאותם גופים שמטרתם לעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם, שהצירוף של כמה חברים, ובכללם כותב שורות אלו, מעיד על המשך ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון. כדי לבסס טענה מופרכת זו כתב אותו גוף שאני טענתי שישראל הורגת ילדים פלסטינים. [..] המאמר שקושר כדי לתמוך כביכול בקביעה זו הוא מאמר שבו כתבתי על הריגת ילדי "האחר" כדבר מצער שקורה באזורנו, ודיברתי על טבח של ילדים בשדרות ובעזה".

אכן, ניתוח מפורט זה מצוי בדו"ח של NGO Monitor - New HRW Middle East Board –Reinforcing the Bias, (התפרסם ב-11 נובמבר 2009) וטענה זו נתמכת היטב בידי ראיות ומקורות. המאמר של פרופ' גרוס מאשים את ישראל באופן כללי כמקור הסכסוך האלים ובתוצאותיו המצערות. במאמר זה משנת 2009, גרוס מתייחס באופן שולי וצדדי ל"טבח" של ילדים בשדרות, אולם אז הוא גם טוען: "האם עצרות מסוג זה שהתקיימו בתל-אביב מאפשרות, לא רק לחברי הקבינט שהשתתפו בהן, אלא גם לציבור הרחב שהגיע בשביל להציע את סיועו, להרגיש נאורים ומשכילים, בעוד שלמעשה הם אדישים ואולי אפילו גרוע מכך, להרג הנרחב שישראל מבצעת בנוער הפלסטיני?"

בשנת 2001, גרוס היה בין החותמים על הצהרה בנוגע ל"מצב הבלתי-נסבל והלא-אנושי שנכפה על העם הפלסטיני". הצהרה זו לא טרחה להזכיר את החללים הישראלים למרות שהיא פורסמה בלב קמפיין ההרג ופיגועי ההתאבדות הפלסטיני. גרוס גם כתב ש"ישראל גם הורגת אזרחים רבים – אפילו יותר מהחמאס – ללא הצדקה?"

חוסר ההסכמה שלי עם גרוס, אם כן, בבירור אינו "מופרך" כפי שהוא טוען, אלא עומד ביסוד סוגיות מוסריות מהותיות. לפי השקפתי, האשמותיו משוות באופן מוטעה בין ההתקפות המכוונות הפלסטיניות המתוכננות נגד אזרחים ובין מותם של פלסטינים בידי ישראל, שלא באופן מכוון. במידה וגרוס אכן כתב ביקורת עמוקה נגד ההתקפות השגרתיות של חמאס ששמות להן למטרה את אזרחי ישראל, או נגד ההרג של ילדים ישראליים, עליו לפרסם זאת ברבים.

4) בהתייחסו ל-NGO Monitor פעם נוספת, כתב פרופ' גרוס: "עוד טען הארגון שהח"מ תמך ב"קמפיין" של הפסקת השקעות בישראל. אלא שמאמרי שקושר כדי לתמוך בקביעה זו, עסק באופן נקודתי בהחלטתה של קרן הפנסיה הנורווגית להפסיק להשקיע בחברת אלביט, והסביר שהדבר נבע והתחייב מקביעת בית הדין הבין-לאומי בעניין הגדר, ולפיה אסור לאף מדינה לסייע לבניית החומה שישראל בונה בגדה המערבית, ומהתפקיד של המערכות של אלביט בחומה זו."

גרוס טוען שנורווגיה התחייבה למשוך את השקעותיה מאלביט בשל חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי בהאג בנוגע למכשול ההפרדה. אלו הן דעותיו, אך לא יותר מכך. בפועל, החלטת בית הדין איננה מחייבת ולא מציבה לאף מדינה מחויבויות משפטיות כלשהן. ההחלטה גם זכתה לביקורת נרחבת בשל ההטייה הטבועה בהליכי יצירתה, והמאמר של גרוס מערפל ואף משמיט היבטים חשובים אלו.
אם פרופ' גרוס לא תומך בקמפיינים של חרם כאלו, עליו להצהיר זאת באופן גלוי.

5) "בתמימות מסוימת שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לאדם שעומד בראש אותו גוף שעוסק בדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ושכתב את כל הדברים המעוותים האלה, ושאלתי מדוע עוותו עמדותי. גם לפנייה זו טרם קיבלתי מענה. אבל לא הייתי צריך להמתין למענה כדי לדעת את התשובה: עמדותי עוותו כחלק מקמפיין של דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם [..] מטרתם להטיל טרור על מי שעוסק בזכויות אדם ועל מי שמבקר הפרות שלהן. [..] הם אחד האיומים הגדולים על ההגנה על זכויות אדם ועל הדמוקרטיה בכלל."

דוא"ל שכזה לא התקבל כלל, וכאשר ביקשתי מפרופ' גרוס לשלוח אותו שוב, הוא לא עשה זאת. אולם מייל או לא, ברור שאנו חלוקים בדעתנו על הניתוח וההשלכות של פעילות של ארגוני זכויות אדם באזור. גרוס מאמין ככל-הנראה שקבוצות זכויות אדם צריכות לזכות בחסינות מביקורת ומובדלות מכל דיון אפשרי בעניינם. בעולם שכזה, רק אלו שמסכימים עם דעותיו הפוליטיות של גרוס יזכו לחופש הביטוי.

אלו הן הדעות שמהוות את הסכנה האמיתית לדמוקרטיה.

פרופ' ג'ראלד מ. שטיינברג,
נשיא, NGO Monitor