זכויות האדם והיהדות - הילכו שניהם יחדיו?
למדינת ישראל תעודת זהות כפולה: מצד אחד, היא חברה במשפחת האומות הדמוקרטיות, שתרבותן ליברלית ומערבית; ומן הצד האחר היא מדינה ייחודית, מדינת הלאום של העם היהודי. כך נוצרת שניוּת – בין תרבות המערב לבין התרבות היהודית המסורתית, בין האוניברסלי לפרטיקולרי. ידידיה שטרן ושחר ליפשיץ מאחלים לחברה הישראלית שבשנה הקרובה תשכיל לבנות גשר ממשי בין התכנים האוניברסליים לבין התכנים הפרטיקולריים המעצבים את החיים היהודים הלאומיים בדורנו.
למדינת ישראל תעודת זהות כפולה: מצד אחד היא חברה במשפחת האומות הדמוקרטיות, שתרבותן ליברלית ומערבית; ומן הצד האחר היא מדינה ייחודית, מדינת הלאום של העם היהודי. השפעתם של שני ההיבטים - האוניברסלי והפרטיקולרי - ניכרת היטב במרחב הציבורי הישראלי על מגוון רבדיו: החברתי, החינוכי, התרבותי, התקשורתי, הפוליטי והמשפטי. כל אחד ממוקדי הזהות, בפני עצמו, הוא בעל כוח משיכה חזק ויכולת שכנוע רבה לאזרחי המדינה, והקיום האליפטי, בצלם של שני המוקדים, מאופיין באקלים של שניות תרבותית - מאפיין היסוד של החיים הלאומיים של היהודים בדורנו. השניות שבין תרבות המערב לתרבות היהודית המסורתית באה לידי ביטוי למשל בהגדרתה של המדינה בחוקי היסוד משנת 1992 כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
לשניות תרבותית פוטנציאל מורכב: להלכה היא מאפשרת גיוון של מקורות התרבות - פרטים וקהילות יכולים לבנות את זהותם מתוך הדיאלוג שבין שני המקורות וגיוון זה גם עשוי להנביט צמיחה והתפתחות של כל אחת מהתרבויות מתוך האתגר שמציבה לה התרבות האחרת. אבל למעשה, המתבונן בחברה הישראלית, כאן ועכשיו, איננו מרגיש את הפנים השוחקות שבגיוון, אלא את הקושי והמתח שבתחרות שבין שתי ההצעות התרבותיות. סוכני ההשפעה של שתי התרבויות נוטים להציג אותן כחלופות זהות צרות זו לזו, הערוכות למאבק של מלחמת תרבות. העימות נפרס על פני חזית רחבה של עניינים כגון השפעה רעיונית, חינוך, כוח פוליטי ותקציבים. המערכה נמשכת, באופנים ובדגשים מתחלפים, מאז ראשיתה של המהפכה הציונית, אבל היא הולכת ומחריפה בדור האחרון. פרשת "עמנואל" הטראומטית ממחישה את החשש מפני התלקחותה של מלחמת תרבות בישראל.
רוב היהודים בישראל מעוניינים בכפל הזהות הדמוקרטי-יהודי, אבל המשמעות המעשית של עניין זה נותרה בלתי פתורה. יש מקום לחשש שהתמשכות המאבק על זהות המדינה תחזק את מי שאוחזים באידאולוגיות קיצוניות משני עברי המתרס. יש הסוברים שממחויבותם הגבוהה ל"יהדות" נגזרת בהכרח דחייה של ה"דמוקרטיה" ושל עולם הערכים הליברלי, המהווה בשבילם סוג של התייוונות. אחרים סבורים שממחויבותם הגבוהה ל"דמוקרטיה" נגזרת בהכרח דחייה של ה"יהדות" על ערכיה הייחודיים, שהם בבחינת משקולת על צווארנו הציבורי. לדידם, חיים לאומיים המפנימים עקרונות יהודיים מסורתיים הם אנכרוניזם, שיבה אל הגלות והחמצה של הזדמנות היסטורית להפוך את היהודים ל"נורמלים".
העימות המתפתח מסוכן ביותר. ככל שיידחקו הישראלים לבחור בין שני התאומים המתרוצצים בקרבנו, כך גם יתבצרו להם מחנות אנושיים נפרדים שהמכנה המשותף ביניהם נמוך ומקשה על יכולתם לתפקד יחדיו, כקבוצה. היפרדות חלקי החברה הישראלית בעקבות מלחמת תרבות היא המקבילה העכשווית לריב האחים הטרגי שהוביל לאובדן הריבונות היהודית לפני אלפיים שנה.
הטענה שתרבות יהודית ותרבות ליברלית אינן יכולות "לשוחח" זו עם זו באורח אינטימי מוליכה למסקנה הטרגית שנגזר עלינו לבחור בין שני הורים אהובים, שכל אחד מהם יקר לנו מאוד, אך כל אחד מהם דורש שנזנח את משנהו. משתמע ממנה שנגזר עלינו לפרק את המשפחה ה"יהודית-דמוקרטית" ולהתכנס אל אחד משניים: או קיום יהודי פרוש מהעולם, מאחורי חומות גבוהות, שסופו ניוון וחוסר רלוונטיות; או קיום חסר ייחוד, "ככל העמים", שסופו אובדן של זהות. ואולם הטענה האמורה היא שקרית: האמת היא שאף ששתי המערכות התרבותיות נבדלות זו מזו בעיקרים חשובים, קיים ביניהן קונצנזוס חשוב ביותר בנושאים מרכזיים. לעתים מדובר בזהות הרמונית, לעתים בחפיפה חלקית; לעתים בעמדות ניתנות ליישוב, לעתים בהצעות שאין ביניהן סתירה ולעתים בהצעות שמעוררות אפשרות של דיאלוג פורה בין שתי המערכות. בכל אותם מקרים כפל ההשפעה התרבותית על החיים היהודיים בדורנו לא רק שאיננו בגדר טרגדיה, אלא הוא הזדמנות.
אנו מאחלים לחברה הישראלית כי בשנה הקרובה תשכיל ליצור גשר ממשי בין התכנים האוניברסליים ובין התכנים הפרטיקולריים המעצבים את החיים היהודים הלאומיים בדורנו. מתוך רצון לקדם מטרה חשובה זו הקמנו במכון הישראלי לדמוקרטיה את פרויקט "זכויות אדם והיהדות", שנועד להציב תשתית לפיתוח מגילת זכויות אדם יהודית - מגילה שרוחה היא הן יהודית ייחודית והן ליברלית גלובלית. איננו סבורים שבמאבק על זהות המדינה יש לחתור להכרעה: אסור שתיווצר כאן מדינה יהודית מתבדלת או מדינה דמוקרטית מתבוללת. עלינו לפתח את תרבותנו באורח מורכב, הניזון משני המקורות גם יחד, ובכך נפיק את היתרונות הצפונים בגיוון תרבותי. מגילת זכויות אדם יהודית, אף שיקומו לה מתנגדים משני הקצוות האידאולוגיים, תקבל תמיכה רחבה מרוב הציבור היהודי בישראל.
למשנה סדורה של זכויות אדם ביהדות יש פוטנציאל מרפא לחברה הישראלית. היא יכולה לטעון בתכנים מוסכמים את הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית"; להרחיב את מעגל ההסכמה באשר לדרך החיים הראויה במדינת ישראל; לרכך את התחרות בין מקורות הסמכות המדיניים והדתיים ולפתוח את הדרך בפני קיום הרמוני יותר ועשיר יותר בתנאים של שניות תרבותית. מטרתנו להבטיח שנמשיך להיות מדינה בעל זהות ייחודית בלי שנרחיק את עצמנו מהאומות הדמוקרטיות.
פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בפקולטה למשפטים למשפטים באוניברסיטת בר אילן.
פרופ' שחר ליפשיץ הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.
המאמר פורסם בעיתון 'גלובס' בתאריך 5.9.2010
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שכתבו עמיתי המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנה החדשה.
למאמרים נוספים לקראת השנה החדשה