חוק המשילות - עד כאן - articles

חוק המשילות המוגש לקריאה שנייה ושלישית הוא חוק מאוזן וטוב יותר מההצעות המקוריות. עם זאת יש עוד מקום לשיפור ויש לשאוף ליום שבו שיפור המשילות לא יובן כצעדים לחיזוק הממשלה בלבד, אלא כצעדים לחיזוק מכלול רכיבי הדמוקרטיה כך שכל אחד ימלא את חלקו במארג הדמוקרטי השלם.

לפני כעשרה חודשים, כשהחלו לעלות הצעות "חוקי המשילות", כתבנו כי אלה כוללות רכיבים ש"חלקם מצוינים, חלקם טובים וחלקם בעייתיים". עתה, כשהנוסח הסופי מוכן לקריאה שנייה ושלישית, ניתן לברך על שהחלקים הבעייתיים הוסרו, תוקנו או מותנו, ורוב החלקים המצוינים והטובים נשמרו. עם זאת לצד אופטימיות זהירה יש עוד מקום לשיפור.

העלאת אחוז החסימה, שבמקורה תוכננה להיות עלייה דרסטית מדי לטעמנו, ל-4%, מותנה ועומדת על 3.25%. רף זה סביר בעינינו, והוא אמור להקטין במעט את מספר המפלגות בכנסת ובכך לתרום ליציבות קואליציונית ולמיתון הקיטוב הנוצר כשמפלגות קטנות בקצות הקשת הפוליטית מתחרות זו בזו על אותו קהל בוחרים ומקצינות את עמדותיהן. העלאת אחוז החסימה ל-3.25% איננה צפויה לפגוע במידה ניכרת בייצוג המיעוטים בכנסת כל עוד ישכילו המפלגות הקטנות ליצור בריתות. רבות מהמפלגות הקטנות בכנסת רגילות בשיתוף פעולה אלקטורלי, כך שהדבר אפשרי, אך מוטב היה להעלות את אחוז החסימה בהדרגה, בשתי פעימות, ובכך להקל על הסתגלותן שלהן ושל בוחריהן למציאות החדשה.

הדרישה הבעייתית לתמיכתם של 65 חברי כנסת כתנאי להגשת הצעת אי-אמון בממשלה בוטלה, ומנגד אומץ מנגנון אי-אמון קונסטרוקטיבי מלא. לפי מנגנון זה הפלת ממשלה בהצבעת אי-אמון תתאפשר רק אם ממשלה אחרת תקבל את אמון הכנסת במקומה. כלומר, במקום המצב הקיים, שבו על המבקשים להביע אי-אמון בממשלה להציע מועמד חלופי להקמת הממשלה, לפי השינוי המוצע יהיה עליהם להציג ממשלה חלופית שלמה ובכלל זה קווי יסוד והרכב שרים ראשוני. הדבר אמנם יקשה עוד יותר על הפלת ממשלה באי-אמון, אך התועלת העיקרית בכך שמפלגות לא יוכלו עוד "לשבת על הגדר": עליהן להיות בעד הממשלה או נגדה ובעד ממשלה אחרת. בתוספת שינויים צפויים בתקנון הכנסת שיקטינו את תדירות הדיון בהצעות האי-אמון מפעם בשבוע לפעם בחודש, השאיפה היא כי השימוש במנגנון האי-אמון יחזור להיות "נשק יום הדין" של הכנסת אל מול הממשלה, ולא כלי הצהרתי שחוק. עתה נותר רק לוודא שהזמן שיתפנה בסדר יומה של הכנסת ינוצל לפעולות יעילות ומועילות יותר כגון פיקוח על הממשלה.

החמרת הכללים הנוגעים לפיצול סיעות נראית הגיונית ותיצור איזון נכון יותר בין הזכות החשובה שעדיין שמורה לחברי הכנסת לפרוש מסיעתם ובין המחיר שייאלצו לשלם על צעד זה. גם התיקון הנוגע לזמן המוקצה לממשלה חדשה להעביר את התקציב נראה הגיוני וסביר, ויאפשר הן הכנה של התקציב על ידי הממשלה והן דיון בו בכנסת.

הקטנת מספר השרים וסגני השרים בממשלה היא שינוי חשוב. אם יבוצע, הוא יקל על הממשלה לפעול כגוף המקבל החלטות ואמון על יישומן, ולא כזירה לדיון ציבורי ומשא ומתן – מעין פרלמנט קטן – כמו שהיה בכנסת הקודמת, הכנסת השמונה עשרה. זאת ועוד, ולא פחות חשוב, השינוי יוסיף חברי כנסת מהקואליציה למעגל העבודה הפרלמנטרית ובכך יחזק את הכנסת. הבעיה היא בסייג לסעיף הדן בהקטנת מספר השרים, שלפיו אפשר לעבור את מכסת השרים שנקבעה אם תביע הכנסת אמון בממשלה ברוב של 70 חברי כנסת לפחות. סעיף זה לא רק מסרס את ההגבלה כולה, אלא ממריץ להקמת ממשלות רחבות מהדרוש. במקום שהוספת שותפים קואליציוניים תקטין את החלק בעוגה שכל אחד מהם מקבל, הוספת שותפים תביא לידי הגדלת העוגה לכולם על חשבון יעילותה של הממשלה ותפקוד הכנסת.

לסיכום, התוצר הסופי שיעלה בקרוב לאישור במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית טוב ומאוזן בהרבה מההצעות המקוריות. ההצעות הבעייתיות בנושא מנגנון האי-אמון והעלאת אחוז החסימה תוקנו ומותנו. ימים יגידו אם הגבלת גודל הממשלה תניב את התועלת המצופה ממנה, או תיעקף ותפעל כחרב פיפיות כשהקואליציות יוגדלו לשבעים חברים ומעלה תמורת הגדלת מספרם של השרים. כך או כך יש לזכור שהאיום הגדול ביותר על המשילות בישראל – חולשת המפלגות הגדולות והמצרפיות – כמעט שלא טופל במסגרת חקיקה זו. מתן תמריצים לחיזוק מפלגות גדולות והצבעה להן, לצד חיזוק הכנסת, שיפור הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית וסגירת המרחק בין הבוחר לנבחר באמצעות שינויים בשיטת הבחירות הם תיקונים חשובים וחיוניים ביותר לתפקודה של המערכת הפוליטית הישראלית.

ניתן כמובן לטעון שחוק המשילות במתכונתו זו הוא המרב שאפשר לעשות בתנאים הפוליטיים העכשוויים; ניתן כמובן לשבח את שיפורו ואת זה שאין בו רכיבים הרסניים כגון שינוי משטרי דוגמת חוק הבחירה הישירה. אבל עם זה מותר לשאוף ליום שבו שיפור המשילות לא יובן כצעדים לחיזוק הממשלה בלבד, אלא כצעדים לחיזוק מכלול רכיבי הדמוקרטיה כך שכל אחד ימלא את חלקו במארג הדמוקרטי השלם: הכנסת תבקר ולא תבזבז את זמנה בהגשת אלפי הצעות חוק פרטיות; המפלגות הדמוקרטיות יזכו לתמיכה ולא רק לביקורת; ורפורמה בשיטת הבחירות לא תתמצה בהעלאת אחוז החסימה באופן שרירותי לגובה זה או אחר, אלא בצעדים מהותיים כגון אימוץ אזורי בחירה (רב-נציגיים) והכנסת רכיב של הצבעה אישית (שיטה רשימתית פתוחה למחצה).