החשש מהתפשטות הפוליטיזציה לתביעה המשטרתית – אות להפרדה מהמשטרה

המהירות והנחרצות של עבודת התביעה המשטרתית במקרים של נועה גולדנברג וירדן מן מציבות סימני שאלה רבים ביחס אליה. במציאות שבה המשטרה מאבדת מאמינותה, חשוב לזכור שתפקיד התביעה הוא לאכוף את החוק לפי שיקול דעת מקצועי ובלתי תלוי ולקבל כל החלטה לפי חוק בלבד ובאופן שקול והוגן.

Photo by Avshalom Sassoni/Flash90

בתקופה האחרונה הולכים ומתרבים תמרורי האזהרה מפני פוליטיזציה פסולה של המשטרה ופגיעה באכיפה השוויונית של החוק. למוחים נגד הממשלה, בהם משפחות החטופים, טענות על אלימות משטרתית, חקירות פוליטיות (המפגינים נשאלו, למשל, האם משלמים להם) ומעצרי שווא. מצד אחד, אפשר לומר שהמשטרה לא חורגת פה מדרכיה כלפי מפגינים מקבוצות שונות. ערבים, חרדים ויוצאי אתיופיה, לדוגמה, יאמרו: ברוכים הבאים למועדון. מצד שני, הנרפות של המשטרה במקרים אחרים, כגון ההתפרעויות בשדה תימן ובית ליד, אומרת דרשני. נרפות זו צורמת בפרט אל מול נחישות וזריזות מופלגות שהפגינה המשטרה במקרים אחרים, כגון מעצרן של שלוש נשים שחילקו עלונים בבית הכנסת של ח"כ אדלשטיין, או בזה של נועה גולדנברג שהואשמה בהשלכת חופן חול על השר הממונה על המשטרה בן גביר. נחישות וזריזות דומות הפגינה המשטרה לפני מספר חודשים, בהאשמת ירדן מן בתקיפת השרה עידית סילמן.

כדאי לשים לב לכך שבמקרים של גולדנברג ומן, מי שהאשימה את הנשים היא לא הפרקליטות, כי אם התביעה המשטרתית. התביעה המשטרתית מנהלת כ-90% מההליכים הפליליים בישראל. זה עשורים נמתחת ביקורת על מיקומה המוסדי במשטרה, מתוך חשש שלחצים מבניים יפגעו באי-תלותה. לכן החליטה הממשלה ב-2001 לאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. למרות זאת, כבר שנים שהממשלה לא מנסה ליישם זאת אלא להפך: המערכת קידמה רפורמות שנועדו לקבע את המצב הקיים מתוך תפיסה שכדי לשמור על אי-תלות התובעים, די בחיזוק עצמאותה של התביעה המשטרתית במשטרה, בצד הידוק הכפיפות המקצועית שלה ליועצת המשפטית לממשלה, בין היתר באמצעות מנגנוני הנחיה ובקרה.

זו תפיסה שגויה. במחקר שהתפרסם לפני כעשור הראיתי שיש הבדלים ניכרים בין תפקוד התביעה המשטרתית לבין תפקוד הפרקליטות, המצביעים על כך ששיקול הדעת של הפרקליטות קפדני ואיכותי יותר. ייתכן מאוד שבבסיס ההבדלים האלה עומדות השפעה של מדיניות המשטרה על התביעה, בצד שיטות העבודה בתביעה המשטרתית (מספר התיקים הממוצע שבהם מטפל תובע משטרתי גדול בהרבה מזה שפרקליט מטפל בהם). מבקר המדינה הקודם פרסם בשנת 2019 דו"ח שהצביע על כך שתובעי המשטרה עדיין אינם עצמאיים דיים ביחס לגורמי החקירה במשטרה, וכי מנגנוני ההנחיה והבקרה מצד היועצת המשפטית לממשלה אינם פועלים הלכה למעשה.

המהירות והנחרצות של עבודת התביעה המשטרתית בשני המקרים הנזכרים מעוררות בהקשר זה סימני שאלה, שלא לומר מציבות סימני קריאה. תפקיד התביעה הוא לאכוף את החוק לפי שיקול דעת מקצועי ובלתי תלוי ולקבל כל החלטה לפי חוק בלבד ומתוך בחינה שקולה והגונה.

האם באמת ניתן לומר שהתביעה הצליחה במקרים האלה להפעיל בקרה על חוקרי המשטרה כנדרש? עולה חשש שמא התובעים לקו בלהיטות-יתר הנובעת מתמריצים מערכתיים במשטרה שדרשו נחישות ונחרצות נגד גולדנברג ומן.

במציאות שבה המשטרה מאבדת את אמינותה כגורם אכיפת חוק המפעיל את סמכויותיו ללא משוא פנים, גובר הקושי שבהמשך מיקומה של התביעה המשטרתית בתוכה ולו מטעמים של שמירת אמון הציבור באי-תלותה. יש שתי חלופות לפתרון הקושי, כאשר הפתרון העדיף הוא לאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. אבל על רקע הסיכוי הקלוש להגשים את המהלך הזה בתקופה הקרובה, ומתוך צורך דחוף להגביר את הבקרה התביעתית על המשטרה ולחזק את אי-תלות התביעה המשטרתית, יש לפעול מיד כדי להגשים פתרון אחר שפירטתי עליו במחקר שהתפרסם לפני כארבע שנים ושתוקפו רלוונטי היום יותר מתמיד: על היועצת המשפטית לממשלה להדק את הפיקוח על התביעה המשטרתית, על ידי הקמת יחידת פיקוח חדשה שתפעל בפרקליטות המדינה לשם הקפדה על עצמאות ומקצועיות התביעה באמצעות בקרה מערכתית מדגמית, פיקוח על גיוס והכשרה, הפצת הנחיות ועוד. מה שברור הוא שהמשך המצב הקיים הוא בלתי נסבל ואף עלול לפגוע קשות באמון הציבור במערכת אכיפת החוק.