מחשבות על התערערותו של מקדש, ט' באב תשפ"ד
"על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" - איכה פרק א', פסוק ט"ז.
Photo by Miriam Alster / FLASH90
תשעה באב של שנה זו ספוג באבל ובדם אירועי שמחת תורה השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיהם. נוסף לדמעות ולכאב הנובעים מכל האובדן הזה, "עיני עיני יורדה מים" גם על התערערותו של ה"מקדש" המלכד ועל הפגיעה הקשה שאנו חווים ביהדות ובקדשי ישראל דווקא מאת אלה שרואים עצמם מדברים בשמה.
חורבנו של מקדש הוא ערעור עמוק בליבה הבסיסית המלכדת חברה. אמנם, מקדש הוא רק מבנה עץ ואבנים, גם אם הן אבני גזית ועצי שיטים, אבל אבנים עם לב. לב אלוהים ולב אדם. לב המלכד סביבו והאוגר אליו את התפילות, הכאב, החלומות, הכמיהה והפחד של כל אלה שנושאים אליו עיניים.
האבנים והעצים חרבו עם חורבן המקדש, אולם העם היהודי הצליח לשמר את היהדות כמרכז הווייתו. "כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש", אומר המדרש (תנחומא, קדושים י'), "כך ארץ ישראל טבורו של עולם... וירושלים באמצע ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים...". טבור משמש במדרש במשמעות "מרכז" או "אמצע" הגוף, אבל גם כמקום ממנו שואב התינוק כשהוא בתוך הרחם את כל מקורות חיותו וזהותו. כך המשיך העם היהודי לשאוב את חיותו מזיכרון הארץ והמקדש גם כשנפרד מהם.
הציפייה התמימה הייתה כי שכפי שידעה היהדות להשתנות לאחר חורבן בית המקדש, כך תדע להשתנות ולהתאים עצמה גם עם השיבה לארץ אבות. כפי שידעה היהדות להפוך לדת המשמרת מסורת מתוך געגוע וכמיהה לארץ ישראל גם בהיותה בגלות, כך תדע לשמור את מוסריותה, אחדותה ואחריותה גם כשזכינו לקיבוץ גלויות ולבניית בית לאומי.
האכזבה קשה ומאיימת לערער את יסודות הבית.
קבוצה אחת שלא מצליחה לעבור את השינוי שבין הגלות לארץ ישראל היא הקבוצה החרדית. התורה שבידם לא הצליחה להפוך ל"תורת חיים", שמאפשרת קיום פיזי ורוחני כאחד. אפילו אירועי השבעה באוקטובר לא הביאו את המנהיגות החרדית ואת היהודים החרדים להתרומם אל גודל השעה, להכריז "מי לה' אליי" ולהבין כי ספרא וסייפא יכולים ללכת יחד, וכי בתוך התורה עצמה מצויה גם החובה לאחוז בחרב לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. כמה היינו רוצים לדמיין מציאות אלטרנטיבית בה מנהיגי הציבור החרדי עונים "הנני" לקריאת אחיהם, מטים כתף ושכם בשם ה'. למרות שכל מי שכופף עצמו להלכה צריך היה להיות ראש וראשון להתייצב למלחמת המצווה, מפנים החרדים את גבם בעניין זה גם לקריאה וגם לתורה. אפילו התקווה שתלינו בחרדים המודרניים, אחים ואחיות לשאיפות השותפות הישראלית ולחלום בניית חברה מגוונת ומכבדת בישראל, לא נענתה. "גם היא נאנחה ותשב אחור". וכי אינכם מבינים, אחים חרדים, כי אתם נותנים בכך יד "לשבור בחוריי"? "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה", "היו צריה לראש", "עולליה הלכו שבי לפני צר". מה עוד נדרש כדי ש"עזב תעזבו" עמו? הזעקה הנזעקת אינה רק זעקת החיילים והחטופים ומשפחותיהם, אלא זעקתן של היהדות ושל התורה. וכי אינכם רואים כי הדבר מרחיק את היהודים מיהדותם? וכי אינכם רואים שחיי תורה נחזים על ידיכם כחיים של אדישות, ניצול וריחוק? איך לא מיתרגם החסד הקהילתי לתמיכה אמיתית במאמץ המלחמה? איך תשאו את אחריותכם לכך שבשלכם הסער הגדול הזה, וידכם היא גם זו אשר תוכל להביא "מנחם משיב נפשי".
קבוצה שנייה שלא מצליחה לאמץ ריבונות יהודית ראויה נמצאת בין בניה ובנותיה של הציונות הדתית. בתוך ציבור גדול, אידאולוגי ומוסרי המצליח לשלב תורה ומדינה, צומחים גם פירות באושים שאין כלפיהם סלידה והרחקה מספקת. האירוע השבוע בו תקפו מתיישבים ערביות ישראליות מרהט מחייב לקרוע קריעה לא רק על חורבן הבית הראשון והשני אלא חלילה גם על סכנה מפני חורבנו של הבית השלישי. אם תורה אינה מזוהה עם מוסר, אם שומרי תורה אינם מזוהים עם משפט, חסד והצנעת לכת, על מה אנו מחנכים? לשם מה שבנו למולדתנו וזכינו בריבונות? אנו רוצים להיות ראויים לישיבה בארצו של הקב"ה, אך מעשינו יקבעו אם הארץ תקיא אותנו מתוכה או תחבק אותנו אליה בנשימה חמה כמו בן השב הביתה מן הדרך.
בשל הדברים הללו, ואולי מסיבות אחרות, חלק מבניה ובנותיה של קבוצה שלישית וחילונית בתוך הציבוריות הישראלית מוותר על יהדותו ובוחר בזהות ליברלית-אוניברסלית. ציבור חילוני ומסורתי גדול עסוק מאוד בעיצובה של זהותו היהודית ובלקיחת בעלות מחודשת על מסורת ישראל, בדרך של בחירה אישית, היסטורית, משפחתית ותרבותית. אך חלק מקבוצה זו נמנע מכך. אם אחרים לא נושאים בנטל הביטחון והכלכלה, מוותרת קבוצה זו על שותפותה בנשיאה בנטל המסורת. הריבונות היהודית מספקת לכולנו מראית עין וספירה ציבורית יהודית, אך עלינו מוטלת החובה ליצוק לתוכן תוכן משמעותי. מי שבוחר לא לעשות כן, מנתק במו ידיו את שרשרת הדורות. הוא אולי מאמץ לעצמו ריבונות, אולם זו תהיה רחוקה מרחק רב מ'ריבונות יהודית', ממענה לכמיהת הדורות ומחזונה של הציונות.
האתגרים העומדים בפני ישראל ערב תשעה באב התשפ"ד קשים ומורכבים. המחירים שאנו משלמים על החיים כאן כבדים ומדממים. אולם העם היושב בציון נאחז במסורת אבות ואימהות ובדורות רבים של חלוצים שחיו ומתו בתקווה להקים כאן חברת מופת. הלוואי ונהיה ראויים לכל אלה ושבבניין ירושלים ננוחם.