ערב ט' באב תשפ"ד, כדאי ללמוד שיעורים על חורבן ותקווה

האם בימינו יש לנו את היכולת לאמץ את דרכי השלום והחכמה של יוחנן בן זכאי שאחרי חורבן בית המקדש הקים בית מדרש ביבנה? האם נוכל לסגת מנתיב הזעם ולהתוות מסלול חדש שמשאיר על כנו את השותפות היהודית מבלי לנסות לכופף זה את רצונו של האחר בכוח הזרוע?

לעמוד הר הבית וט' באב

Photo by Chaim Goldberg/Flash90

הימים הם ימים של קושי, חרדה וחוסר ודאות.

מצד אחד, כוחנו גדול והישגנו כבירים. יש לנו מדינה משלנו, הישגים תרבותיים וכלכליים מרשימים, מדליות זהב וכסף באולימפיאדה, צבא מיומן, ואת התמיכה הבלתי מסויגת של המעצמה הגדולה בעולם. מנגד, אויבינו צרים עלינו מכל עבר, ובפנים, בתוך ישראל, מתחוללת סערה גדולה.

הקיטוב גובר, ואיתו הכעס והשנאה, במאבק הולך ומתעצם בין מגזרים וקבוצות, שכולם, טובת ישראל בראש מעייניהם, אך דרכם וחזונם עבורה שונה בתכלית. עשרה חודשים של מלחמה הותירו אותנו כואבים ושחוקים, כשיותר ויותר אלימות פושה גם פנימה, בתוך ביתנו.

כך אנו מגיעים לציין את יום ט' באב, שהפך לסמל ותמרור אזהרה מפני מלחמת אחים. מה נוכל ללמוד מסיפור חורבן הבית?

ממלכת יהודה הייתה פרובינציה יוקרתית באימפריה הרומית. למעשה, בית המקדש היה המתחם הקדוש הגדול והמפואר בעולם, ועושרם וכוחם של היהודים היו משמעותיים ולעתים אף הובילו להשפעה בחצרות הרומיות.

במקביל, האימפריה עברה טלטלות פנימיות רבות, מלחמת אזרחים קשה וחוסר יציבות שלטונית. לא בכדי שנת 69 לספירה נקראה שנת "ארבעת הקיסרים", כאשר ארבעה קיסרים שונים שלטו בה בזה אחר זה. את חוסר היציבות הזו חשבו הקנאים לנצל כדי להסיר מעליהם את עול הרודן הרומי ולהחזיר את הריבונות היהודית על ארצם.

אולם גם בתוך חומות ירושלים הקיטוב הלך וגבר. עם פרוץ המרד, כת הצדוקים, האליטה שניהלה את בית המקדש, סרה ממעמדה. רבים מהם נתפסו על ידי העם כמושחתים, מנותקים ומקורבים לרודן הרומי. הקנאים, אשר הובילו את המרד ברומאים, לא בחלו באלימות, גם כלפי אחיהם היהודים. אך גם בתוכם וביניהם התגלעו מריבות, מאבקי כוח אלימים, איש נגד רעהו. הם חילקו את העיר לחצרות ומרכזי שליטה והכריזו מלחמה זה בזה.

בזמן הזה, התבצר טיטוס, בנו של הקיסר מחוץ לחומות. הוא בזז את השטח וביצר את צבאו. את חומות ירושלים אמנם היה קשה להפיל, אבל הוא ידע היטב מבית שעם שנלחם איש ברעהו קל יותר להביס. אז הוא המתין. תיאוריו של יוסף בן מתתיהו מאותם ימים מעוררי חלחלה גם היום. מלחמה עקובה מדם וציבור שנכלא בין הפטיש לסדן, נשחק נפשית, פיזית ומוסרית. מלחמת האחים הובילה לבסוף לשריפת מחסני המזון של העיר הנצורה על ידי הקנאים היהודים, אסון שהוביל לרעב כבד, לנפילתה של ירושלים בשנת 70 לספירה ולחורבן בית המקדש שהיה לב העיר. 

אך זה לא סוף הסיפור.   

רבן יוחנן בן זכאי, איש חכם ורודף שלום, הצליח בערמומיות לחמוק מחומות ירושלים. לאחר חורבן בית המקדש הקים בית מדרש ביבנה, כינס מחדש את חכמי הדור, ושם החלו לפרש מחדש את ההלכות באופן שאפשר את המשך קיומו של העם היהודי. בזכות רבן יוחנן בן זכאי ורעיו, העם היהודי לא נחרב עם בית המקדש, אלא התגלה כוחו הגדול - כוח המחשבה, היצירתיות והנחישות. בזכות אותם כוחות הצליחו יהודים, בניגוד לכל הסיכויים, לבנות קהילות עשירות ומשגשגות ולשמר זהות, שעל אף שכללה פרשנויות וביטויים מגוונים בארצות רחוקות זו מזו, נותר בה מאז ומעולם מרכיב השותפות. זוהי אותה תחושת שותפות, שהובילה יהודים מכל קצוות תבל לשוב ולהתאחד בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, וזהו כנראה ההישג המפואר ביותר של העם היהודי, אף יותר מבית המקדש.

אימפריות באות והולכות. הרומאים נפלו, ורבים אחרים אחריהם, אך העם היהודי עודנו חי וקיים. איומים מבחוץ ומבפנים הם כנראה מנת חלקה של כל קבוצה שמתחזקת וגדלה ובה זרמים ודעות שונים. אך כוחו ושרידותו של העם היהודי טמונים דווקא לא בכוח הזרוע, אלא בכוח הדעת והמחשבה, בנחישות ובגמישות שאפשרה לו לגבור על איומים, ולמצוא דרכים חדשות לצמוח, גם כאשר נדמה שכלו כל הקיצין.

האם יש לנו היום, את היכולת לאמץ את דרכי השלום והחכמה של יוחנן בן זכאי, לסגת מנתיב הזעם, ולהתוות מסלול חדש, שמשאיר על כנו את השותפות, מבלי לנסות לכופף זה את רצונו של האחר בכוח הזרוע?

ייתכן שמה שנדרש זו בחינה מחדש של הדמויות ההיסטוריות אותן אנחנו מעלים על נס ומהן אנו גוזרים את ערכינו. אולי הגיע העת לומר לילדינו לא רק שעליהם להיות גיבורים כמכבים, אלא גם חכמים כיוחנן (בן זכאי)? האם נוכל לעשות זאת גם בלי לעמוד בפני איום של חורבן בית שלישי, ולהקדים תרופה למכה? זוהי השאלה שט' באב מעמיד בפנינו היום.