גיוס לצבא: כרטיס הכניסה לחברה הישראלית
הממסד החרדי מוכן להתפשר על החומרות התורניות המקובלות בעולם הישיבות, אך אינו מוכן לאפשר לצעירים החרדים שבשוליים ללמוד לימודי-יסוד ולרכוש מקצוע איכותי, להכין עצמם לשוק העבודה המתקדם או לשרת בצבא. התופעה פוגעת לא רק בהצדקתו המקורית של פטור 'תורתו-אומנותו', אלא גם בעתידם של הצעירים שאינם מממשים את כישוריהם ושאיפותיהם.
Photo by Chaim Goldberg/Flash90
מאז ה-7 באוקטובר עולם התורה החרדי רוחש כמרקחה, לאור הדרישה להגדלת חלקם של הגברים החרדים בנטל הביטחוני המתעצם. המציאות בה טובי בניה של המדינה מקריבים עצמם על מזבח הביטחון, בעוד אחיהם ספונים באוהלה של תורה, הפכה בלתי-נסבלת בעיני ישראלים רבים. חלק מנציגי הציבור החרדים, בפרט המזוהים עם תנועת ש"ס כגון השרים יעקב מרגי ומשה ארבל, מבינים זאת היטב ואף הצהירו בפומבי כי מי שאינו לומד תורה בפועל חייב בגיוס. לעומתם, רבנים ליטאים ומנהיגיה הרוחניים של ש"ס יצאו בקריאה חריפה נגד גיוס תלמידי הישיבות, ובכלל זה אלו שאינם חובשים את ספסלי הישיבות יומם ולילה.
מי הם הצעירים החרדים עליהם מגוננים הרבנים ומדוע אינם משרתים בצבא? בישראל יש כ-47 אלף תלמידים חרדים ב"ישיבות גדולות" המיועדות לרווקים בני 17 עד לגיל נישואיהם. באלה לומדים אך ורק לימודי-קודש המתמקדים בלימודי גמרא, החל משעות-הבוקר המוקדמות עד שעות-הלילה המאוחרות. זהו הבסיס להסדר "תורתו-אומנותו" לפיו כל עוד הבחורים שוקדים על תורתם, אין הם נקראים לשירות צבאי ואין באפשרותם לעסוק בשום מלאכה אחרת.
עם זאת, ברור לכל כי לא כל הצעירים החרדים מסוגלים או מעוניינים להתמודד עם עומס לימודי זה ועם הציפיות התורניות מהם. לכן כ-18% מהם, מעל 8,000 בחורים, לומדים במסגרות "רכות" המהוות חלופה גמישה למתקשים בלימודיהם בשל השגרה התורנית, האתגר האינטלקטואלי, המשמעת או קשיים מול הצוות החינוכי. מסגרות אלו נועדו גם לשמור על הזיקה של הצעירים לעולם החרדי, אשר חלקו רואה בהם חרדים סוג ב' שאינם מממשים את ייעודם כבני-תורה. מחקר שנעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי 75% מתלמידי ישיבות אלה גם עובדים בפועל לפרנסתם בעבודות מזדמנות בשכר נמוך, בניגוד לתנאי הפטור. נוסף אליהם כ-3,000 בני-נוער חרדים אינם לומדים באף מסגרת ונמצאים במצבי סיכון שונים, ועל-פניו חייבים בגיוס. למרות הרצון הטוב של מחנכים ופעילים חרדים לשמור על צעירים אלו מפני פיתויי הרחוב, לרובם אין כלים מקצועיים ופדגוגיים לסייע להם. תופעה זו מהווה אתגר ממשי לממסד החרדי המוכן להתפשר על החומרות התורניות המקובלות בעולם הישיבות, אך אינו מוכן לאפשר לצעירים החרדים שבשוליים ללמוד לימודי-יסוד ולרכוש מקצוע איכותי, להכין עצמם לשוק העבודה המתקדם, או לשרת בצבא.
תופעה זו פוגעת לא רק בהצדקתו המקורית של פטור 'תורתו-אומנותו', אלא גם בעתידם של הצעירים שאינם מממשים את כישוריהם ושאיפותיהם. אומנם השוליים החרדיים של עולם הישיבות מורכבים מצעירים מכלל הזרמים החרדים, אך יש בקרבם ייצוג גבוה יחסית של בחורים מהציבור החרדי הספרדי-מזרחי ובנים של בעלי-תשובה מקהילה זו, המאופיינת ביחס אוהד יחסית כלפי המדינה והשירות-הצבאי, שחלק מנציגיה הפוליטיים שירתו בצבא ורואים חשיבות בתרומה לכלל. ייתכן אפוא שזו אחת הסיבות לכך שהרועים הרוחניים של קהילה זו יצאו חוצץ כנגד יוזמה אפשרית לגיוס הצעירים הספרדים שאינם שוקדים על לימודיהם. זאת, במטרה לשמור עליהם מפני הידרדרות רוחנית נוספת בשירות-הצבאי ומפני הפליה עדתית בגיוס המתמקד בעיקר בחרדים-ספרדים לצה"ל, בעוד הליטאים והחסידים ממשיכים לחבוש את ספסלי בית-המדרש. אך בעשותם כן הם מנציחים את השׁוּלִיוּת של הצעירים הללו ומסכנים את פרנסתם העתידית ואת אושרם.
כדי לסייע למי שאינו מסוגל או מעוניין להתמיד בישיבות, על המדינה ועל מחנכים חרדים מתונים ופרגמטיים לחולל שינוי מהותי בישיבות. על השינוי לכלול שילוב לימודי-יסוד בתוך או מחוץ לישיבות והכנה לעולם התעסוקה ולשירות צבאי או אזרחי. צעד ראשון זה יועיל לצעירים, לקהילתם, לצבא ולכלל החברה הישראלית. לאחריו יהיה צורך להביט גם אל הישיבות ה"רגילות" ועל שותפותן בנטל הצבאי והכלכלי, בחברה הזקוקה כיום יותר מבעבר, לכל בחור וטוב לנשק.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון".