סוגיית הגיוס לצה״ל בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" בעיני התקשורת החרדית

בצל המלחמה והאיום בכך שהגיוס יהפוך לגיטימי, חידדו מנהיגי החברה החרדית והעיתונות החרדית את האיסור על גיוס ומנגד הדגישו את מצוות לימוד התורה ואת עליונותה על השירות בצה"ל. הרושם הכולל הוא של התבצרות נוספת של החרדים בתוך חומות מוסדות לימוד התורה.

לעמוד "מתגייסים לשוויון" בנושא חוק הגיוס

Photo by Chaim Goldberg/Flash90

סקירה זו הינה אחת מתוך קבוצת סקירות המנטרות את החברה החרדית בצל מלחמת "חרבות ברזל" בנושאי גיוס, אזרחות, תחושת שייכות, התנדבות וכד'. הסקירות נערכות על ידי חוקרי התוכנית לחברה החרדית בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה בהיבטים שונים וביניהם – סקר דעת קהל, ראיונות שטח, דברי המנהיגות הרבנית, דרך עיני התקשורת החרדית, דרך עיני יוצרי תרבות חרדיים ועוד.

א. רקע ומתודולוגיה

עיון באתרים ובעיתונים החרדיים מלמד על פער משמעותי בין הייצוג התקשורתי הענף בנושא גיוס החרדים לצה״ל בתקשורת החילונית לעומת מיעוט ההתייחסויות בתקשורת החרדית. בעוד התקשורת החילונית – הן זו הממוסדת והן הרשתות החברתיות – "חגגה" כל חרדי מבוגר שהתגייס לשלב ב׳,גיוס מקוצר לחרדים שכבר עברו את גיל הפטור משירות (גיל 26) ואשר מתגייסים למילואים בלבד. קרי, לטירונות בת שבועיים או שלושה שלאחריה הם יכולים להיקרא למילואים. מטבע הדברים, אין להם מקצוע צבאי משמעותי ולכן הם משמשים בתפקידים כגון נהיגה ומנהלה, אלא אם יש להם הכשרה רלוונטית מן האזרחות. בתקשורת החרדית התמונה שונה לחלוטין. המסרים המופיעים בתקשורת החרדית בהקשרי המלחמה קשורים לתפילה ולימוד תורה של החרדים להצלחת חיילי צה״ל, ונראה שגם רבים מהם מתנדבים בהתנדבויות שונות, אך לא מעבר לכך. עיון בייצוג התקשורתי החרדי מלמד שהציפייה החילונית שכעת יחכו עשרות אלפי חרדים בכניסה לבקו״ם  נכזבה, והתקשורת החרדית מבטאת קו תקיף ושמרני כנגד הגיוס. 

סקירה  זו מבוססת על טקסטים שנאספו בשני אתרי החדשות החרדיים המרכזיים - ״בחדרי חרדים״ ו״כיכר השבת״ בתאריכים 23.10.23-7.11.23, וכן של הטקסטים שהופיעו בעיתונים החרדים ״המודיע״ ו״יתד נאמן״ בתאריכים 8.10.23 עד 21.12.23 והכילו את המושגים ״מלחמה/עזה״, ״חרדים״ ו״אנחנו״ (נאספו באמצעות "יפעת").

ב. ייצוג המלחמה וסוגיית הגיוס באתרים חרדיים באינטרנט

משתמשי האינטרנט החרדים לא היו יכולים שלא להיחשף באופן עקבי ובולט למציאות המלחמה. באתרים החרדיים הופיעו ייצוגים רבים של צה״ל והמלחמה – תמונות של חיילים (ואף חיילות) וראיונות עם קצינים בכירים נראו בכל מקום וכן קריאות שונות ומשמעותיות להתנדבות ולהתגייסות אזרחית.

לעומת זאת, סוגיית הגיוס לצבא הופיעה באופן מפורש רק בראיון עם הרב לייבל, מחשובי הרבנים של הקהל החרדי העובד והמשתלב, תחת הכותרת ״אנחנו שייכים״ (כיכר השבת, 31.10.23):

״כל הוויכוח האם להתגייס [...] בגלל שאנשים שנכנסים לשם מאבדים את [...] יראת השמיים שלהם ואת השולחן ערוך שלהם [...] ואת זה צריך לפתור. [...] למשל, התוכנית שלנו בקודקוד שאברכים הולכים ל-8200 באופן סטרילי לחלוטין, אין נשים. כשר למהדרין. יש שיעור דף יומי. יש תפילות. [...] אם חרדי רוצה זכויות, הוא צריך להבין שיש גם חובות. אם הוא לא רוצה זכויות, שיבטל את האזרחות״.

הרב לייבל טוען לכאורה שחרדים יכולים להתגייס לצה״ל כשתיפתר הבעיה הדתית של אובדן יראת השמיים ושמירת ההלכה. כדוגמה הוא נותן את פרויקט "קודקוד", שבו חרדים נמצאים במרחב ״סטרילי״ מנשים, עובדים בעבודה טכנולוגית, ויכולים גם ללמוד תורה ולהתפלל. האמירה המשמעותית של הרב לייבל היא שאזרחות כוללת לא רק זכויות, אלא גם חובות. יחד עם זה, ה״חובה״ שאותה הוא מציע, לפחות בדברים אלו, היא לעבוד במרכז הארץ בסיוע טכנולוגי לצה״ל. הרב לייבל הוא הסמן הליברלי במחנה החרדי, וכפי שניתן לראות גם הוא, שלכאורה מקדם שילוב, מצדד בשילוב מוגבל וקונקרטי, אליטיסטי, ומחויט למידותיהם של החרדים. כפי שנראה, העמדה המסויגת הזו של הרב לייבל, אף היא מרחיקת לכת בהשוואה לעמדות השמרניות המתנגדות מכל וכל לגיוס, כפי שהן באות לידי ביטוי בעיתונות החרדית הממוסדת.

האפשרות המעשית של גיוס לצבא הופיעה בשני האתרים רק באופן מרומז, ורק במודעות ממומנות של פרויקט "קודקוד". התבוננות במודעה זו לא מאפשרת כל קישור לצה״ל. ההאקר שעובד במחשב כשברקע הר הבית לא נראה חייל. אפילו הטקסט הכתוב – ״בוגרי ישיבה בקודקוד״ ו״התוכנית המהפכנית שתכניס חרדים [לאן?]״ לא מציעה מידע נוסף.

(כיכר השבת, 25.10.23)

במודעה שהופיעה בחדרי חרדים הפרויקט נראה כמו הצעת עבודה מפתה, הכוללת מלגה, אווירה חרדית והשמה. באותיות קטנות כתובות המילים ״מערכת הבטחון״, אך לא צה״ל. פרט למודעות אלה בתקופת המחקר לא הייתה התייחסות משמעותית לסוגיית הגיוס לצה"ל.בעת כתיבת שורות אלו (20.2.24) בדקתי שוב באתרים החרדיים. המודעות אינן מופיעות שם, ויתכן שהגיוס הסתיים. לפיכך, בתקופת המחקר לא ראיתי התייחסות משמעותית בשני האתרים המרכזיים לשאלת הגיוס לצה״ל.

(בחדרי חרדים, 26.10.23)

 

ג. התנגדות לגיוס בעיתונות החרדית

בעיתונות החרדית הממוסדת, לעומת זאת, סוגיית הגיוס לצה״ל מופיעה פעמים רבות, אך רק בהקשר להתנגדות לגיוס. העיתונים תיארו בהרחבה את התופעה של הגברת לימוד התורה לטובת המלחמה, תחת הסיסמה "תורה מגנא ומצלא" [התורה מגנה ומצילה]. יחד עם תיאורי השותפות ותחושת המעורבות, מופיעה נימה אפולוגטית ברורה, כפי הנראה כתגובה לביקורת הציבורית על כך שהחרדים לא מתגייסים לצה״ל.

לדוגמא, במאמר ב"יתד נאמן",יומון חרדי-ליטאי המשמש ביטאונה של מפלגת דגל התורה, העיתון הנקרא ביותר במגזר החרדי בימות השבוע.

בחזית, ניצבים למול האויב, חיילי הצבא על כל חילו­תיו ומחלקותיו, ובהיכלי התורה ניצבים על משמרתם בני התורה, ומרבים חיל בעסק התורה ובתפילה לבורא עולם.

[...] אלא שעם כל ההבנה הברורה כי עסק התורה ועבודת התפילה הינם כלי המלחמה החשובים ביותר והנצרכים ביותר, לא ניתן להתעלם מהופעתם של ׳רגשות אשם׳ בצו­רות כאלו ואחרות, על היותנו ׳מחוץ לחזית׳. רגשות אשם שיש מהם המגיעים באופן ספונטני, ויש מהם המלובים על ידי גורמים חילונים בעלי ענין, אשר מאז ומקדם שמו להם למטרה לקרב את הציבור החרדי לשירות בצה״ל, והמלחמה הנוראה הזו נפלה רח״ל [רחמנא לצלן, ה׳ ישמור] לידיהם כפרי בשל, והם לא מתביישים לסחוט מן הפרי הבשל הזה את מלוא מיציו המורעלים, וזאת לעין כל וללא כל נסיון להסתיר את מעשיהם.

[...] מהו המנגנון שמרגיע את הרג­שות [רגשות אשם] הללו? ובכן, מסתבר שהמנגנון הפופולרי ביותר הוא מנגנון ה׳שותפות׳. אכן, החיילים בחזית לוחמים ומקיזים את דמם, אך דבר ברור הוא, כי כל חייל בחזית זקוק לשותפים מאחור. הוא זקוק לנשק תקין מיצרני הנשק, הוא זקוק למזון, הוא זקוק לאפודי מגן ועוד ועוד, וכל אחד ואחד מאותם מסייעים מאחור, מיצרני נשק ועד לטבחים והנהגים, הינו שותף מלא במלאכתו של הלוחם. ואם בשותפות עסקינן, הרי שישנם דברים שאותם לא יכולים לספק לו יצרני הנשק וטבחי הצבא, אלא דווקא אנחנו. [...] ומעל הכל סגולת התורה וכח התפילה, אשר בכוחם לקבוע את מסלול הירי, ואת הצלחת שיגור הטילים, ואת אחוזי היירוט של כיפת ברזל, יותר מכל כוונת לייזר פלאית, או כל אמצעי ראיית לילה משוכלל שיהיה. הנה כי כן, נמצאה הנוסחה לשותפות. שותפות נכונה וראויה. אולי הם לא מאמינים בזה, בוודאי לא כולם, אך אנו יודעים היטב כי זו האמת, רגשות האשם אינם מוצדקים. אנו שותפי אמת למערכה.

(המערכה, ההשגחה ו׳חשבון הבנק׳, יתד נאמן, יתד השבוע, 20.10.23, עמ׳ 11, ההדגשות אינן במקור)

אם כן, הכותב מכיר ברגשות האשמה של הציבור החרדי על היותו "מחוץ לחזית", אולם הוא מנסה להרגיע אותם בקביעה ש"כל חייל בחזית זקוק לשותפים מאחור", ובטענה שדווקא החרדים הם היחידים שיכולים באמצעות לימוד ותפילה לספק את התמיכה החשובה ביותר שבכוחה להביא לניצחון במלחמה.

תחת הכותרת ״היחידה המובחרת״ מסביר הכותב שהחרדים הלומדים מכריעים את המערכה, גם אם קשה להסביר זאת לאימהות מודאגות של חיילים בעזה:

יש אלפים מבני הציבור החרדי העושים לילות כימים בתחומים שונים למען כלל הציבור ובוודאי יבורכו, אבל העשייה המשמעותית ביותר, זו המכריעה את המערכה, מתבצעת בין כותלי בית המדרש. שם מתנהל הקרב הקשה, זה שרק בבואה ממנו רואים אנו בשדות המלחמה. קשה להשמיע זאת לאוזניים של אמהות אכולות דאגה יוקדת לבניהם הנמצאים בקו החזית, כי למראה עיני בשר ודם לא נראה כוחם והשפעתם של לומדי התורה. אבל מקובלנו מרבותינו שיש נושאים בהם מסעות השכנוע לא יעזרו, גם אם נוכיח "באותות ובמופתים" כי קיומו של עם ישראל עומד על הדבקים בתורה, על לומדיה ונושאי דגלה. בוודאי כאשר מדובר באלו שנותקו מהתורה על ידי אלו שביקשו להשכיח אותה לחלוטין. הם פשוט לא יבינו על מה אנו מדברים. אבל אנחנו, בבית פנימה, צריכים להמשיך ולהתחזק. לא ללכת שולל אחרי מראות מבחוץ כאילו רק התייצבות ולבישת מדים יושיעו את כלל ישראל.

(היחידה המובחרת, יתד נאמן, כותרת, 12.11.23, עמ׳ 9, ההדגשות אינן במקור)

העיתונות החרדית גם סקרה את השיחה המצולמת של יזם המכינות המעורבות ואיש החינוך (אל״מ במיל׳) ארז אשל לבין הרב לנדו, גדול מנהיגי הציבור החרדי הליטאי, אשר הופיעה בתקשורת החילונית, וגררה חיצי ביקורת כלפי הסירוב החרדי להשתתף במאמץ המלחמתי. אשל הגיע במדים בראשית המלחמה לאחד מבתי המדרש הבולטים, סיפר על תלמידי החכמים שבין אבותיו וקרא לתלמידים להתגייס. בעיתונות החרדית מוסגרה שיחה זו כניצחון חרדי על ״האיש לבוש המדים״:

השיחה הישנה שנחשפה לאחרונה בין אותו קצין [ארז אשל] לרבנו מרן הגר״ד [הגאון רבי דוד] לנדו שליט״א [שיחיה לאורך ימים טובים אמן], ממחישה היטב את הנקודה: האיש לבוש המדים נכנס אל הקודש פנימה כשבפיו הצהרה שהוא לא רוצה לשנות את ציבור לומדי התורה אלא הוא רק מבקש שותפות עם "מי שמגן עלינו". לדבריו הוא אפילו מבין את החשיבות של התורה וכל מה שהוא צריך זו רק נגיעה בכף ירך יעקב. לדבריו הוא רק מבקש ש״כל בחור ישיבה ילך לבקר פצוע אחד וישתתף בהלוויה אחת וניחום אבלים אחד״. בעקבות החשיפה רבים התוודעו לאמירה החדה והחד משמעית של רבנו מרן שליט״א: ״אתה לא מגן, אתה מוגן". מרן שליט״א הגביה את כל חומות ירושלים של מעלה ולא נתן למצור להתהדק. לבני ישיבה יש תפקיד אחד: ללמוד, ללמוד, ללמוד. זו לא רק שותפות, זו ההגנה האמיתית. כל דבר שיכול להפריע מכל סיבה שהיא, יש להרחיק אל מחוץ לחומות, מעבר לחפיר, להרים את השלשלאות ולהגיף את השערים. יש חובה "להיות עמם בצרה", אבל ה״עמם" הוא ע״י לימוד תורה שהיא מגנא ומצלא, ללא הפוגה ובתוספת עיון, לא ע״י שום יוזמות אחרות שכל מיני קצינים, אתרים ואחים לעורף מנסים לעורר ולגרור. זה הנשק שעולם התורה מטיב לסייף בו, ורק אותו הוא צריך ליטול מהנשקיה ולצאת למלחמה! לכן השיחה של רבנו מרן הגר״ד לנדו שליט״א לא היתה סתם חשיפה מרתקת ומסקרנת בימי בלבול וטשטוש, אלא מגדלור מאיר בעת סערת תקופתנו, תמרור דרכים על אם דרך משתבשת ושלט מתריע על סיפה של תהום שמדרונה תלול וחלקלק.

(בין אתונה לרומא, יתד נאמן, כותרת, 19.12.23, עמ׳ 45, ההדגשות אינן במקור).

הסיקור של המפגש הזה בעיתונות החרדית מלמד כי הפער בין החברה החרדית לישראלית אף גדול מזה שהופיע בסרטון בתקשורת החילונית. אם ניתן היה לחשוב שהקצין ואיש החינוך ארז אשל ביקש מהרב לשקול את גיוס החרדים ונענה בשלילה, הכותב טוען שאפילו הבקשה לתפקד כמלווי נפגעים ומשפחות – לבקר פצועים, להשתתף בלוויות ולהגיע לניחומי אבלים – היא מוגזמת. לומדי התורה הם יעד מבוצר, מוקפים בשלשלאות וחפירים. כל פגיעה בהם היא מדרון חלקלק שיפגע בכל עם ישראל.

ד. ביטויים נוספים להתנגדות לגיוס

ברחוב החרדי חולקה חוברת המשקפת מודעות תקשורתית רחבה, שהוכנה על ידי "הקרן למלחמה בגזירת הגיוס בהכוונת רבי צבי פרידמן" תחת הכותרת "הסכנה – הגיוס ההמוני בציבור החרדי באווירת המלחמה"תודה רבה לאליהו ברקוביץ מן המכון הישראלי לדמוקרטיה ששלח לי את המסמך., הרב פרידמן שייך ל"פלג הירושלמי", קבוצה שמרנית שהתפלגה מן הזרם הליטאי המרכזי ואשר עילת קיומה היא ההתנגדות לגיוס. בחוברת נכללו מודעות שונות שחולקו ברחוב החרדי בקריאה לגיוסים מקוצרים בצל המלחמה ("פתיחת מסלולי השמד"), וכתבות מן העיתונים הציוניים ("צהלת החילונים"), בהן שובחו "אלפי" המתגייסים (בפועל התגייסו כ-800 חרדים לטירונות של שבועיים-שלושה וצורפו למצבת המילואים). כותבי החוברת שוללים את הגיוס מכל וכל, ורואים בו "ייהרג ובל יעבור" שעליו יש למסור את הנפש. הם מודעים ל"חגיגה" החילונית סביב הגיוס החרדי ואומרים כי (ההדגשות אינן במקור):

הגיוס ההמוני המתבצע בימים אלו בקרב הציבור החרדי הינו הרה אסון... הוא מהווה איום אסטרטגי – לא פחות והרבה יותר – מהחמאס והחיזבאללה... בנהירתם לתוככי מחנות הצבא והצפת הרחוב החרדי במדים... הם משנים את הסטטוס קוו...יש לקום ולהכריז, שחרדי לא מתגייס ושמי שמתגייס איננו חרדי. שחרדי וצבא זה תרתי דסתרי. רק אם נשמור על הפרהסיה הציבורית החרדית, רק אם נילחם בכל הכוח על האוירה והתודעה, נוכל להציל את המצב ולהעמיד תריס בפני הפורענות.

ה. סיכום

התמונה העולה מן הטקסטים העיתונאיים שהוצגו, בשילוב עם החוברת ״הסכנה״ שהופצה ברחוב החרדי מראה כי אין חדש תחת השמש בכל הנוגע לעמדות החברה החרדית ביחס לגיוס. בצל המלחמה והאיום פן הגיוס יהפוך לגיטימי, חידדו מנהיגי החברה החרדית והעיתונות החרדית את האיסור על גיוס ומנגד, הדגישו את מצוות לימוד התורה ואת עליונותה על שירות בצה"ל.

האתרים החרדיים, שקהל היעד שלהם הוא חרדים מודרניים או עם "נגיעות מודרניות" (כהנר, 2020), לא דנו לעומק בשאלת הגיוס לצה״ל. מגמת השילוב בצבא, כפי שהיא באה לידי ביטוי במודעות המרומזות לגיוס ליחידה טכנולוגית בצה"ל, ודבריו של הרב לייבל מלמדים על הציפיה החרדית שצה״ל יתאים את עצמו לצרכים החרדיים. בעיתונים החרדים, שקהל היעד שלהם הוא כלל החברה החרדית, כולל – ואולי בעיקר - החרדים השמרנים, התמונה חד-ממדית יותר - הגיוס מוצג כאיום, ולימוד התורה מוצג כגיבוי הטוב ביותר לחיילי צה"ל. הכותבים החרדים מעצבים עבור קהל קוראיהם את הנרטיב לפיו  הם שותפים מלאים בלחימה ״יותר מכל כוונת לייזר פלאית״. חיילי צה"ל לא מגנים, אלא מוגנים. מי שמנסה לגייס אותם לצבא מתואר כ״גורמים חילונים בעלי ענין״. צרכי ההגנה האובייקטיביים של המדינה אינם באים לידי ביטוי, וניכרת תחושת איום וחרדה מפני אפשרות הגיוס.

סקירה קצרה זו מלמדת על קצה הקרחון בעמדות בסוגיית הגיוס בחברה החרדית. היא מבהירה כי גם הזעזוע של מלחמת חרבות ברזל לא חולל שינוי עמדות של ממש בחברה החרדית, ואפילו להפך. הוא חיזק את השיח המתנגד לגיוס, והביא להתבצרות נוספת של החרדים בתוך החומות של מוסדות לימוד התורה. לכן, נראה שאם החברה הישראלית של אחרי ״חרבות ברזל״ חפצת חיים, היא תיאלץ לנסח מחדש את החוזה שחתמה עם החברה החרדית.