הסעיף היפה בחוק הלאום
אחד הסעיפים בחוק השנוי במחלוקת, שעלה לאחרונה שוב לכותרות, נוגע לחובתה של המדינה לדאוג לכלל האזרחים – ולא רק לבני העם היהודי – ככל שייקלעו לצרה בשל יהדותם או אזרחותם. אסור שבמלחמה הנוכחית יאבד ערך זה, שמטיל על המדינה חובה מוסרית להשקיע מאמץ בשחרור החטופים.
Photo by Avshalom Sassoni/Flash90
שוב עולה חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לכותרות על רקע ההקרבה ההרואית של החברה הדרוזית במסגרת הלחימה, מאז מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון חמאס ב-7.10. ובצדק, שכן החוק שנועד להיות מעין "תעודת זהות" של מדינת ישראל, כולל הגדרה חסרה ומפלה של המדינה. ישראל היא אכן מדינת הלאום של העם היהודי. אך בכך לא די. היא גם מדינה דמוקרטית והיא מדינתם של כל המיעוטים שחיים בה, הזכאים לשוויון זכויות מלא כפי שהובטח במגילת העצמאות. התיקון הנכון, אם כן, לא יהיה לתקן את העוול שנעשה רק כלפי העדה הדרוזית ובכך לשמר ואף להדגיש ולהחריף את האפליה כלפי כל המיעוטים האחרים. התיקון הנכון יהיה תיקון של חוק יסוד הלאום כך שלא יפלה לרעה אף אזרח במדינה.
אך בימים אלה, ראוי לציין כי לצד הסעיפים הבעייתיים בחוק, הסעיפים "החסרים" בחוק הלאום, והסעיפים בהם נאמר המובן מאליו (עקרון השבות, הדגל, הסמל, החגים וכדומה) החוק כולל גם סעיף שראוי לכל אזרח ישראלי להתגאות בו. גם בתור מי שהגיע לדיוני החוק בוועדה המיוחדת שהוקמה לחקיקתו, בכדי להתנגד לחוק כפי שהוא, בנוסחו המדיר והמפלה, ראיתי מקום לגאווה בכך שלחוקה המטריאלית של מדינת ישראל נכנס סעיף כזה.
סעיף זה בחוק יסוד הלאום קובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם". הסעיף יוצא דופן במיוחד בין כל סעיפי החוק, והוא בולט בכך שהוא עוסק בחובתה של המדינה, לא רק כלפי בני העם היהודי אלא כלפי כלל האזרחים, לדאוג להם ככל שהם נתונים בצרה בשל יהדותם או אזרחותם. הסעיף תוקן במהלך החקיקה, לאחר שבהצעה המקורית כלל רק את הדאגה לבני העם היהודי, בשל הבנה של המחוקקים שיש גבול לאבחנה בין דם לדם.
מעבר לכך, הסעיף ביטא ערך אמיתי וייחודי שקיים בחברה הישראלית: העובדה שמדינת ישראל דואגת דאגה יוצאת דופן, ויוצאת מגדרה להציל את אזרחיה (ואת בני העם היהודי שאינם אזרחיה), הנמצאים בצרה בכל קצוות העולם אפילו אם מדובר בהשקעה עצומה של משאבים או נטילת סיכונים. לאורך שנים ידעו האזרחים הישראלים שהמדינה תגיע ותציל אותם מכל צרה, הרבה לפני שמדינות אחרות דאגו לאזרחיהן במהלך אסונות או מצבי חירום. כך היה גם למשל בפרוץ המלחמה באוקראינה. כך היה באסונות טבע במקומות שונים. וכך היה גם במקרי שבי של חיילים בהם ישראל שילמה מחירים כואבים מאוד להציל חיים – גם אם על פי דעתי היו מחירים אלה גבוהים מדי. אך הנכונות הזו שיקפה יחס מיוחד ולא טריוויאלי של מדינת ישראל לערך החיים של אזרחיה – שהשתקף יפה בסעיף ייחודי זה בחוק יסוד: הלאום.
אינני טוען שהסעיף מטיל על המדינה חובה משפטית לשחרר את חטופי התקפת החמאס בכל מחיר ולהסכים לכל הסדר שיסחט ממנה החמאס. אך הוא משקף את הערך המיוחד הזה, שאסור לו שילך לאיבוד במלחמה הזאת, והוא כן מטיל על המדינה חובה מוסרית לעשות מאמץ אדיר לשחררם. חיים רבים הופקרו באותה שבת, ואסור לה למדינה להפקיר את חייהם של החטופים, שוב, גם במחיר של סיכונים ניכרים ומחירים כואבים. הערך הזה של הערבות ההדדית הישראלית הוא ערך יסודי של מדינת ישראל ואל לנו לאבד אותו.
המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"