לתקן את חוק הלאום. עכשיו.
במקום להתייחס בשוויון לכל אזרחי המדינה, לחבר ולאחד, יש המבקשים לפרק אותה לגורמים ולקדם דווקא חוק יסוד ספציפי שיעסוק בעדה הדרוזית, הראויה להוקרה כשווה ולא בנפרד. הפתרון הנכון הוא תיקון חוק יסוד: הלאום, המתעלם מהדמוקרטיה ומהכרזת העצמאות, כך שישקף את ה"אני מאמין" של חלקים רבים ככל האפשר בחברה הישראלית.
Photo by Nati Shohat/Flash 90
נפילתם של קצינים וחיילים בני העדה הדרוזית במלחמה בעזה, ורציחתם של בדואים בהגנה על אזרחים יהודים וחטיפתם על ידי חמאס, מציף לא רק את "ברית הדמים" שבין הדרוזים לבין מדינת ישראל אלא גם את הליקויים שבחוק יסוד: הלאום, שנחקק בשנת 2018 ואינו מזכיר כלל את אזרחיה הלא יהודים של המדינה.
הרגישות לקבוצות מיעוט קיימת בכל דמוקרטיה ובמיוחד במדינות לאום אתניות, אשר מבטיחות בחוקתן שוויון זכויות לכל האזרחים במדינה. דווקא מדינת העם היהודי, שהיה מיעוט לאומי נרדף לאורך אלפי שנים, ראוי שתגלה רגישות יתרה לקבוצות המיעוט שבתוכה. במיוחד נכון הדבר ביחס לחוק יסוד: הלאום, המהווה חלק חשוב מ"תעודת הזהות הערכית" של המדינה. חוק היסוד חייב להעניק גם לאזרחי המדינה שאינם יהודים את התחושה של "ביחד", של שותפות. ישראל היא הבית של כל האזרחים שלה, וצריך לומר זאת.
חוק יסוד: הלאום עומד שוב לדיון ציבורי לא בגלל מה שיש בו. רוב הוראותיו חשובות וראויות להיכלל ב"חוקה" של מדינת ישראל. הבעיה של חוק היסוד היא במה שאין בו: הוא מדיר את המיעוטים, משמיט את השוויון, מתעלם מן הדמוקרטיה ומהכרזת העצמאות ומערער את האיזון העדין שבין מדינה יהודית ודמוקרטית.
עקרון השוויון הכללי בישראל (לא השוויון בפני החוק, שמתייחס למערכת המשפט ולזכויות במשפט) לא כתוב בחוקי היסוד. חוק יסוד המבקש להגדיר את אופייה של המדינה, בלא שמעגן את עקרון השוויון בין אזרחיה, הוא בעייתי מבחינה דמוקרטית. השוויון איננו ערך מוחלט ממילא. כך נכתב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". האיזונים שיש במגילת העצמאות, בין מדינת ישראל כמדינה יהודית, לבין ההכרה בזכויות ובשוויון, חסרים גם הם בחוק היסוד ובכלל, מגילת העצמאות איננה חלק ממנו. הגיע העת לתקנו.
נדמה שאין ויכוח על סוגיית הלאום. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה מתממשת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי - ורק של העם היהודי. כך כתוב בהכרזת העצמאות וכך נוהגת מדינת ישראל מיום הקמתה. היא יהודית במובנים רבים אך בעיקר במובן שהיא מדינת הלאום של העם היהודי ושרק יהודים יכולים לעלות אליה.
אבל ישראל היא לא רק מדינה יהודית. היא מדינה יהודית ודמוקרטית. חוק היסוד עוסק במהותה של מדינת ישראל; בערכי היסוד שלה, בתעודת הזהות שלה ובמאפייניה. אך הוא משמיט כל אזכור לאופייה הדמוקרטי, מתמודד רק עם אחד הערכים במשוואה, ולכן מעמיד בספק את הנוסחה המוכרת והמקובלת של "יהודית ודמוקרטית". דווקא הניסוח הכללי של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא שאיפשר מרחב מחיה ראוי לכל אחד משני המושגים. מאז הקמתה של המדינה נערך בה תמיד איזון עדין בין שני ערכיה.
אלא שבמקום לתקן את מה שצריך, חברי כנסת מבקשים לקדם דווקא חוק יסוד שיעסוק בעדה הדרוזית. לא שוויון, לא דמוקרטיה ולא הכרזת העצמאות. חוק יסוד "ספציפי" לעדה הדרוזית. הדרוזים ראויים מאוד להכרה ולהוקרה. אך לא בנפרד אלא כשווים.
במקום להתייחס בשוויון לכל אזרחי המדינה, במקום לחבר ולאחד, מבקשים עתה לפרק את החברה הישראלית לגורמים, זרמים ועדות. אם חוק יסוד זה יחוקק, מה יהיה למחרת היום על אזרחי המדינה שאינם "יהודים" או "דרוזים"? כיום, כאשר שותפות הגורל בולטת, עולה השאלה מה יחושו החיילים והקצינים הבדואים, איך ירגישו רבים מתוך החברה הערבית (מוסלמים, נוצרים ועוד), שהם, למשל, מעמודי התווך של מערכת הבריאות המשרתת את כל החברה הישראלית. במקום לומר שאזרחי המדינה שווים, ממשיכים לפלג ולהדיר.
אילו רק הייתה הכנסת מוסיפה את מה שחסר לחוק יסוד: הלאום, דבר לא היה נגרע ממהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. נהפוך הוא. על כן תיקון חוק יסוד: הלאום הוא הפתרון. הוא צריך להתבסס על הקונצנזוס הרחב ביותר האפשרי על מנת לשקף את ה"אני מאמין" של חלקים רבים ככל האפשר בחברה הישראלית. דווקא בגלל השסעים הרבים בחברה ודווקא לאור המחלוקות האידיאולוגיות הרבות, חשוב כל כך שיהיה לנו משהו במשותף. חוק יסוד הלאום משנת 2018 עשה בדיוק את ההיפך. יש להצטער על הזדמנות הגדולה שפוספסה אז. הגיעה העת לתקן.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12