הרב לייבל הוא הראשון לקבוע שלימוד תורה אינו פוטר מגיוס
"אנחנו מחויבים בתור חלק אינטגרלי מעם ישראל ומהמדינה ואנחנו צריכים להיות כתף אל כתף לחיילים", הדגיש הרב בתחילת המלחמה ותמך בגיוס המוני של בעלי פטור בני 40-26. עם התקדמות הלחימה אף הפך לרב הראשון הפועל במרחב החרדי שדוחה פומבית את העמדה החרדית לפיה לימוד תורה פוטר מחובת הגיוס – גם אם תורתם של הצעירים החרדים אינה אומנותם.
הרב לייבל | איתר כיכר השבת | ללא קרדיט
הצטרפות והתלכדות של תנאים ונסיבות היסטוריות, יחד עם מידה של תעוזה ותגובה למאורעות השעה, הובילו ללא מעט התפתחויות היסטוריות ונדמה שדברים דומים עשויים להתרחש אף בחברה החרדית. זה כמה וכמה שנים שקבוצה הולכת וגדולה של חרדים – המכונה "חרדיות חדשה" או "חרדיות מודרנית" – מעוניינת להשתלב במידה רבה יותר בחברה הישראלית. למרות הגידול המספרי שלה, עד עתה טרם הצליחה להתגבש לכדי זרם מובחן ויציב. הסיבה המרכזית לכך, לדעתי, היא שהקבוצה התקשתה לתת מענה בכל הקשור לאתגר היסוד הניצב בפניה – חרדי או מודרני?
ישנן שתי קבוצות יחס כלפיהן "החרדים המודרניים" צריכים להגדיר את עצמם – החרדיות הוותיקה מחד, והציונות הדתית מאידך. החרדיות הקלאסית – קבוצת האם הקשורה בטבורה לחרדיות המודרנית – חרטה על דגלה התבדלות רעיונית וערכית מוחלטת מהמדינה וערכיה, לצד פרקטיקה של שיתוף פעולה והעלמת עין במקרי הצורך. זרם זה מאתגר את "החרדיות המודרנית" בטענה שלא ניתן להיות חרדים וליטול חלק פעיל משמעותי ולהכיר הכרה ערכית במודרנה "לכתחילה". הציונות הדתית מאתגרת מהכיוון ההפוך בטענה שלא ניתן ליטול חלק אמיתי בחברה הישראלית בלי להיות שותף משמעותי בנטל הביטחוני ובכל שדרות העשייה הציבורית. ואם בכך חפצים "החרדים החדשים", הרי שלמעשה הם רוצים להשתייך לציונות הדתית.
התשובות שניתנו בחברה החרדית-מודרנית במענה לשאלת הזהות התקבלו בעיקר מקצוות מנוגדים של הסקאלה. יש מי שפועל על מנת לעמעמם את המודרניות כבחירה (עקרונית וערכית) להישאר כפוף לעולם הערכים החרדי הקלאסי ובהתנהלות הפרקטית להשתלב יותר בתעסוקה. לדידו, להיות "חרדי מודרני" אין משמעותו לבנות זהות חדשה אלא להיות חרדי קלאסי קצת "לייט" באספקטים מסוימים - אך בהכשר רבני.
קולות מהצד ההפוך סבורים שניתן לוותר לחלוטין על התיוג "חרדי", כיוון שעבורם השיוך הזה מהווה התוויה סוציולוגית גרידא. הם בוחרים להמשיך ולהשתייך לעולם החרדי בהיותו נוח ומוכר, אולם מבחינה עקרונית וערכית רואים עצמם בעיקר כאורתודוקסים מודרניים. מבחינת היחס למודרנה הם מוצאים שפה משותפת עם חלקים בציונות הדתית, ואילו בשאלת ערכה הדתי של המדינה הם קרובים יותר לתפיסה החרדית הקלאסית – המשותפת גם לקבוצות קצה בציונות הדתית – לפיה המדינה היא "ועד בית" של העם היהודי ותו לא.
בשבועות האחרונים נדמה כי צומחת תשובה חדשה בעלת פוטנציאל משמעותי ליצוק תוכן של ממש בשילוב העולם "החרדי" עם ה"מודרני". הרב דוד לייבל, הפעיל זה כמה וכמה שנים בגזרה זו, מסתמן כנושא הדגל של דרך אמצע חדשה. מחד, מיד עם האירוע הנורא של ה-7 באוקטובר, הוא קרא באופן ברור לכלל החברה החרדית להירתם וליטול חלק במתן הסיוע. בנאום שנשא קבע כי: "חברת העובדים צריכים גם להתגייס - לתרום כמה שאנחנו יכולים, אנשים, נשים, בנות, צריכים להתנדב במסות. איפה שצריך ומה שצריך ואיזה תפקיד שצריך".
בניגוד לרבני הזרם החרדי המרכזי שהביעו אבל וכאב ביחס למאורעות שפגעו בעם ישראל, הדגישו את האחווה הלאומית אך התעלמו (או אפילו דחו) את השיתוף מהפרספקטיבה המדינתית, הרב לייבל הדגיש כי הציבור החרדי הוא לא רק חלק מעם ישראל אלא גם ממדינת ישראל: "אנחנו מחויבים בתור חלק מהעם - בתור חלק אינטגרלי מעם ישראל ומהמדינה ואנחנו צריכים להיות כתף אל כתף לחיילים, והחיילים מתרגשים ושמחים מאוד, כשהם שומעים שלומדים ומתפללים לזכותם, והם מבינים שהעורף מאחוריהם וזה נותן להם המון כוח".
אף שהרב לייבל תמך בגיוס חרדי המוני לשלב ב' המיועד לבני 40-26 בעלי פטור משירות, הוא הביע התנגדות להתגייסות חרדים צעירים לשירות חובה, בטענה ששירות צבאי יפגע ברמתם הרוחנית. במכתב שפרסם ב-9 בנובמבר, בעקבות "הבלבול ביחס לשירות צבאי" הוא הבהיר כי: "צעירים שאינם מעוניינים לשבת וללמוד במשך יום שלם ואינם מתעתדים לקיים אורח חיים שכזה, גם הם לעת עתה בכלל המניעה להתגייס לצבא. אין היתכנות לשמירה על רמה רוחנית ראויה בצבא מבלי שתקדם לכך הכנה רוחנית אינטנסיבית, ומבלי שהצבא יתאים את עצמו לקליטתם בכמה וכמה מישורים. כל זמן שלא יתמלאו תנאים אלו, האיסור עומד בתוקפו".
לאחר כמה ימים, ב-14 בנובמבר, פרסם הרב מכתב נוסף בכתב העת "המקום" ובו פרש את משנתו העקרונית, לפיה הטענות השגורות בספירה החרדית ולפיהן לימוד תורה מהווה השתתפות מספיקה בחובת הנשיאה בנטל אינן נכונות מבחינה תורנית. ההימנעות החרדית מגיוס, הוא מסביר שם, היא רק מחשש לחילון הנוער. את הטור הוא חותם באמירה עקרונית חדה וברורה המחייבת גיוס גם לחברה החרדית. לדבריו:
"הדרך לשותפות בגיוס עוד לא נסללה באופן ראוי, אך יחד עם זאת, עלינו להבין שזו לא בעיה של הצבא בלבד אלא גם בעיה שלנו. אנחנו אזרחי המדינה ובחרנו להיות חלק ממנה. כל עוד אין לנו תכנית מעשית לוותר על האזרחות או להגר מכאן, פתרון אתגר הנשיאה בנטל מוטל גם עלינו. תקופת המלחמה הציפה את סוגיית שייכותה של החברה החרדית למדינה [...] איננו יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם אנו לוקחים חלק בזכויות, אנחנו נדרשים לקחת חלק גם בחובות."
בכך הפך הרב לייבל לרב הראשון הפועל במרחב החרדי שדוחה בפומבי את העמדה החרדית לפיה לימוד תורה פוטר מחובת הגיוס. מאידך, על אף הכרתו בכך שחובת הגיוס חלה עקרונית גם על החברה החרדית, גם הוא דוחה למעשה את הקריאה לגיוס חובה של צעירים חרדים בגיל גיוס בעת הזו גם אם אין תורתם אומנותם, בטענה כי דבקותם הדתית עשויה להיפגע.
עמדתו המורכבת ממצבת אותו בעמדת אמצע מעניינת, אשר יחד עם אמירות וקביעות נוספות שלו בשנים האחרונות נדמה כי היא עשויה לספק תשובה תכנית בעלת משקל לדילמה – חרדי או מודרני. נדמה כי אט אט הולכת ומתגבשת תשובה חרדית מודרנית בעלת משקל של ממש לשאלה האלמותית ששם יוסי בנאי בפי גברת קרקר: "בעצם מי אני? מה אני? מי אני? מה אני?".
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"