קציבת כהונת רבנים: סקירה הלכתית

הצעת החוק הנוגעת לרבנים מקומיים מבקשת לבטל את קציבת כהונות רבני הערים, כך שיימשכו עד הגיעם לגיל 75, וכן לאפשר לשאר הרבנים המקומיים לכהן עד גיל זה ולא עד גיל הפרישה. קציבת כהונות רבנים הייתה מקובלת בקהילות אשכנזיות וספרדיות ומעוגנת בהלכה, ולכן בבואה של הכנסת להסדיר מחדש את הסוגיה עליה לדבוק בדרך זו ולאפשר ליישובים להפסיק את כהונות הרבנים כרצונם.

Photo by Gershon Elinson/Flash90

מבוא

הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר, רבנים אזוריים, רבני יישוב ורבני שכונות), התשפ"ג–2023 של חברי הכנסת ארז מלול ושמחה רוטמן מבקשת לערוך רפורמה משמעותית במוסד הרבנות המקומית. אחד מהתחומים שבהם מבקשת ההצעה לערוך שינויים הוא משך הכהונה של הרבנים. עד לשנת 2022 היו כל משרות הרבנות המקומית משרות שאינן קצובות בזמן. רבנים אזוריים, רבני יישובים ורבני שכונות כיהנו עד לגיל הפרישה (67) ואילו רבני ערים כיהנו עד לגיל 75 או 80, תלוי בשנת שבה נבחרו לתפקיד. סעיף 13(ב) לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשפ"ב-2022 קבע נוהל חדש לפיו כהונתם של רבני ערים היא לעשר שנים, שבסיומן יכולה מועצת הרשות המקומית להחליט האם היא מעוניינת להאריך את כהונת הרב בעשר שנים נוספות, או לערוך בחירות חדשות (שהרב המכהן יכול להתמודד בהן). הצעת החוק הנוכחית מבקשת לבטל את שנקבע בסעיף זה ולקבוע כי כהונת רבני הערים לא תיקצב לקדנציות, כך  שהיא תהיה עד לגיל 75, וכך קובעת ההצעה כי גם שאר הרבנים המקומיים יכהנו עד לגיל 75 (ולא עד לגיל הפרישה).

בחוות דעת זו אבקש להראות שהתפיסה שמקדמת הצעת החוק המתנגדת לקציבת כהונת רבנים מנוגדת לקו המרכזי של הפסיקה ההלכתית בנושא זה, ובפרט היא מנוגדת לעמדתם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב עובדיה יוסף, מהמנהיגים הדתיים הבולטים של הציבור היהודי בישראל.

סקירה היסטורית

על פי המקורות ההיסטוריים מוסד הרבנות המקומית-קהילתית במובן המקובל כיום החל להתפתח בסוף המאה ה-13, ועד לסוף המאה ה-15 התקבעה מציאות של מינוי רב מקומי המקבל שכר מן הקהילה. בסקירה היסטורית על מוסדות הקהילה בקהילות אשכנז במאות ה-18-16 מתייחס יעקב כ"ץ למשך כהונתו של הרב:

"קו אופייני ראשון למוסדות הקהילה הוא, כי שום משרה מן המשרות, המינויים לא פחות מאשר הפקידויות - אינה ניתנת לו לאדם לכל ימי חייו. כל שכן שאין היא עוברת בירושה מאב לבן. כהונת הרב ומשרת השתדלן נמסרו לנושאיהן לזמן קצוב. הן ניתנות אמנם להארכה ואין החילוף ככלות זמן השירות הכרחי, אולם ההחלטה על כך מסורה בידי הממנים את נושאי המשרה לתפקידם".יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר, תשל"ח, עמ' 33.

בהמשך דבריו מתייחס כ"ץ לפרק הזמן של הכהונה: "הבחירה היא לפחות לשלוש שנים, ויש שמרתקים את הרב מראש לתקופה ארוכה יותר". שמחה אסף, בספרו "לקורות הרבנות - באשכנז פולניה וליטא", עומד גם הוא על כך שכהונת הרב הייתה קצובה: "כתבי הרבנות נכתבו כמעט תמיד לשלש, לארבע או לחמש שנים וככלות הזמן הקצוב בכתב הרבנות והקהילה לא חזרה וחדשה את כתב הרבנות היה הרב נחשב נפטר ממשמרתו".שמחה אסף, לקורות הרבנות - באשכנז פולניה וליטא, תרפ"ז, עמ' 57. אסף מציג מקרים שונים שבהם לא הוארכה כהונת רב מכהן והציבור בחר ברב חדש. הוא מציין, ש"מקרי פיטורין קרו גם לגדולי הדור", כדוגמת הרב יאיר בכרך, בעל שו"ת חוות יאיר.

נוהל דומה נהג גם בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית - שבתחומה נמצאו מרבית הקהילות היהודיות הספרדיות, ובה כונה הרב המקומי בשם "מרביץ תורה". לפי ירון בן־נאה: "תקופת המינוי של המרביץ תורה הייתה קצובה, וכל עוד היו הצדדים מרוצים זה מזה חודשה העסקתו".ירון בן נאה, יהודים בממלכת הסולטנים: החברה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה השבע עשרה, תשס"ז, עמ' 226-224. לדבריו, משך הכהונה של חכם היה מוגבל לשנים אחדות (בין שלוש לעשר) ופיטורין נעשו בדרך כלל על רקע טענות של חוסר התאמה לתפקיד או סכסוכים אישיים.

ביטוי לתפיסות מסורתיות אלו ניתן גם בעיצוב מוסדות הרבנות בתקופת המנדט הבריטי שהיווה את הבסיס למבנה הרבנות במדינת ישראל. הוועדה שמינה הנציב העליון, הרברט סמואל, לבחון את "סדור הרבנות הראשית בארץ ישראל", המליצה כי הרבנים הראשית ומועצת הרבנות הראשית ימונו לתקופה של שלוש שנים שלאחריהן ייערכו בחירות חדשות. בפרוטוקול הישיבה החמישית של הוועדה, משנת 1921, הציגו רבני ישראל דעות שונות לעניין זה. הרב האשכנזי הראשי הראשון, הרב אברהם יצחק קוק (1935-1865), הביע עמדה המתנגדת לבחירות תכופות, אך מנגד טען שיש לקצוב את הכהונה שכן "צדקו המתנגדים למסור לאדם תפקיד לכל ימי חייו מחשש פן איננו מוכשר לתפקידו".פרוטוקול הדיון מובא אצל יהושע בארי, אוהב ישראל בקדושה, תשמ"ט, עמ' 297-291. בהתאם לכך, נקבע לבסוף שתינתן אפשרות לקבוע בחירות מחודשות לתפקיד הרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית, ואלו אכן התרחשו לעתים.כך למשל, בשנת 1936, לאחר פטירתו של הרב קוק, נערכו בחירות חדשות והוחלט שהן תהיינה גם למשרת הרב הראשי הספרדי, על אף שהרב הספרדי המכהן, הרב יעקב מאיר, כבר כיהן בתפקיד במשך 15 שנה. על בחירות דומות לתפקיד הרבנים הראשיים בשנת 1972 ראו להלן. בשנת 1980 נחקק חוק הרבנות הראשית שקבע כי מועצת הרבנות הראשית תעמוד לבחירה כל חמש שנים, ואילו הרבנים הראשיים יכהנו לתקופה של 10 שנים ללא יכולת להיבחר מחדש. בדומה לכך, בשנת 1936 נקבע על ידי מועצת הרבנות הראשית והוועד הלאומי, נוהל לבחירת רבנים מקומיים (שהיה למעשה הבסיס למשרת רב העיר של ימינו). הנוהל הסדיר במפורש קציבת כהונה לתקופה של חמש שנים:

"לשכת הרבנות או הרב יבָּחרו לתקופה של חמש שנים. אם לא הודיע ועד הקהלה לחברי לשכת הרבנות או להרב חצי שנה לפני תום הזמן הנ"ל על רצונו לערוך בחירות חדשות, תחָשֵב לשכת הרבנות או הרב כנבחרים לעוד חמש שנים, והוא הדין גם בכל חמש השנים הבאות אחרי זה".תוספת מס' 2 לעתון הרשמי, גיליון 582, 9.4.1936, עמ' 201.

לאחר קום המדינה לא נקבעה מחדש קציבת כהונה לרבני ערים, וכאמור בשנת 2022 הוחזרה קציבת הכהונה, אך הצעת החוק הנוכחית מבקשת לבטל אותה.

הדיון בראשונים: שררה לכל החיים או לזמן קצוב?

בשל התפתחותה של הרבנות המקומית בעיקר לקראת סוף ימי הביניים, סוגיית קציבת כהונת הרבנים לא נידונה כמעט בקרב הראשונים. עם זאת, ישנה התייחסות בקרב הראשונים לקציבת כהונה במשרות קהילתיות אחרות (חזן, גבאי צדקה, ועוד) שראוי לבחון אותן אף אם ניתן ליצור הבחנה בין משרות אלו ובין משרת הרב המקומי. באופן כללי, ניתן להציג שתי עמדות בראשונים ביחס לקציבת כהונה במינויים קהילתיים. הרמב"ם פוסק, שכל מינוי לשררה על ישראל הוא לכל החיים: "כשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בד' כלים כשאר כהנים, מעלין משררה לשררה גדולה ממנה ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה, שמעלין בקדש ולא מורידין, ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח".משנה תורה, הלכות כלי המקדש, פרק ד, הלכה כא. הרציונל שעליו מבוססים דברי הרמב"ם הוא העיקרון ההלכתי "מעלין בקודש ואין מורידין" – אין להוריד דבר שעלה למדרגת קדושה. לעומתו, הריטב"א סובר כי הדברים נכונים רק למינוי שמלכתחילה נעשה ללא קציבת זמן: "שכל שמינהו סתם בשום מינוי ושררה בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה".חידושי הריטב"א, מכות יג ע"א, ד"ה מאי וכו'.

בשו"ת הרשב"א מופיעה תשובה ביחס לפיטורין של חזן. הרשב"א מסביר שלמרות שהיו שסברו שמינויים מסוג זה הם לכל החיים, בפועל נהגו באופן שונה:

"עכשיו נהגו כל הקהלות, למנות אנשים על כל צרכי צבור לזמן. ובהגיע הזמן, יצאו אלו, ונכנסים אחרים תחתיהם, כן למזון, וכן לקופה של צדקה, וכן על המס, ושאר המנויים הצריכים לצבור. בין שנוטלין עליה שכר, בין שאין נוטלין עליה שכר ואפילו לא קבעו להם זמן, סתמן כפי', אחר שנהגו כך. והמנהג כהלכה. שכל הדברים תלו אותם במנהג".שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רפג.

מכאן והלאה אתמקד בדיונים הלכתיים מאוחרים יותר הממוקדים בקציבת כהונה של רבנים בלבד, ואבקש להצביע על שלוש תפיסות ביחס לקציבת הכהונה שקיימות ביניהם זיקות שונות.

קציבת הכהונה תלויה במנהג

בהגהותיו על השולחן ערוך התייחס הרמ"א לסוגיית קציבת כהונת רבנים, בהסתמך על דברי ספר הכלבו:

"ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו... ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם (כלבו)".שלחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה.

לפי עמדה זו, שאלת קציבת הכהונה תלויה במנהג המקום. ישנם פוסקים שהתנגדו לקציבת כהונה על רקע טענות כי המנהג במקומם אינו מאפשר זאת. ה"חתם סופר" (הרב משה סופר, 1839-1762) קבע כי המנהג במקומו הוא שלא להדיח את הרב, אף שבחוזה עם הרב מציינים את תקופת הכהונה. לדבריו, קציבת הכהונה נעשית לטובתו של הרב שלא ייחשב כעבד לקהילה, אך מה שקובע אינו החוזה אלא המנהג במקום: "ועל כן צריך לומר נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות, היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי, אבל הקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן אלא במקום שנהגו ועל כן כתב רמ"א דתליא במנהג. ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה".שו"ת חתם סופר, חלק א, אורח חיים, סימן רו. בדומה לכך, גם הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין בספר "ערוך השולחן" טען כי המנהג המקובל הוא שלא להדיח רבנים מכהונתם.ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רעה, סעיף כט.

ועם זאת, כפי שכבר הזכרנו לעיל, ברור שהמנהג המקובל בקהילות ישראל היה מינוי של רב לתקופה קצובה של שנים. ואכן, פוסקים שונים העירו על דברי ה"חתם סופר" כי הם מנוגדים למנהל המקובל במקומם. כך כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג (1966-1884) בשו"ת שרידי אש: "והנה, בערי אשכנז המנהג לעשות חוזה לג' שנים ולסלקו אח"כ אם יכשר הדבר בעיניהם, ואף שכתב החתם סופר ז"ל דברב ושו"ב [- ושוחט ובודק] שנתמנו לג' שנים, אסור להעבירם כל ימי חייהם, מכל מקום באשכנז אין המנהג כך ועיין ברמ"א...".שו"ת שרידי אש, חלק א, סימן קלו. ובדומה לזאת העיר הרב מרדכי יעקב ברייש (1976-1896), בשו"ת חלקת יעקב, על המנהג בארצות הברית: "ועיין בחתם סופר... ואפילו הכי, במדינות ארה"ב כידוע המנהג אף לענין רבנים לסלקם לאחר זמנם, וכמו שכתב הרמ"א דתלי' במנהג".שו"ת חלקת יעקב, חושן משפט, סימן כח.

קציבת הכהונה תלויה בחוזה

בניגוד לתפיסה, שתלתה את הדברים במנהג, סברו רבים כי משך זמן כהונתו של הרב תלוי בחוזה שנקבע אתו מראש. לשיטה זו, הטענה כי אין לפטר רב נכונה רק כאשר תפקידו לא הוגבל מלכתחילה. כך למשל כתב הרב שלמה קלוגר (1869-1785), מגדולי הפוסקים במאה ה-19:

"שאלת על דבר הרבנים שמתקבלים על ג' שנים אם יכולין אח"כ לדחותם... דסוף סוף כיון שמקבלין רק על זמן אם כלה הזמן יכולין לדחותו אך זה כמה כתבתי לק"ק (-לקהילת קודש) פאמרין דנהי דיכולין לדחותו היינו רק רוב הצבור ולא המיעוט... ועכשיו נחשב הרוב היינו רוב פורעי המס כמו שכתב המגן אברהם שם מיהו [- אבל]  אם ישתקו איזה ימים ולא יסלקו אותו מיד נשאר כמעיקרא ואין בידם עוד לדחותו עד גמר עוד ג' שנים כמקדם".שו"ת האלף לך שלמה, חלק אורח חיים, סימן לח.

ניתן כמובן גם לשלב בין תפיסת המנהג ותפיסת החוזה ולטעון כי במקום שבו יש מנהג לעשות כן ניתן לקצוב את כהונתו של הרב על בסיס חוזה מוגדר מראש.

כאמור, בעבר הייתה אפשרות לקבוע מועד בחירות לרבנות הראשית שבו יתמודדו הרבנים המכהנים. בשנת 1972 נקבע הליך בחירות על בסיס החלטת ממשלה, ובבחירות התמודדו הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן כנגד הרבנים הראשיים המכהנים, הרב נסים והרב אונטרמן. מכיוון שהיו שטענו כי ההתמודדות של הרב עובדיה יוסף (והרב גורן) כנגד הרבנים המכהנים מנוגדת להלכה, כתב הרב עובדיה יוסף (2013-1920) תשובה הלכתית מפורטת המבססת את רעיון קציבת הכהונה. בדבריו הוא התבסס, בין היתר, על תשובת הרשב"א שהוזכרה לעיל התולה את הדברים בחוזה הראשוני:

"...וכן כתב בשו"ת משפט צדק ח"א (סי' עח) דהא דקיימא לן שמעלין בקודש ואין מורידין, וכל שהחזיק בשררה אינם יכולים לסלקו, זהו דוקא כשקבלוהו בסתם, ולא קבעו לו זמן קצוב, אבל אם קבעו לו זמן למינויו, כשמגיע הזמן אין עליהם שום חיוב, ורשאים להורידו מגדולתו. וכדמוכח בתשובת הרשב"א".שו"ת יביע אומר, חלק ט, חושן משפט, סימן ט.

לתשובה זו חשיבות יתרה משום שהיא נכתבה בהקשר הקונקרטי של מינוי רבנים במדינת ישראל על בסיס חוקי המדינה. אף שהנושא שבעקבותיו נכתבה התשובה הוא הבחירות לרבנות הראשית, הדברים נכתבים באפן עקרוני ונראה ברור שהם רלוונטיים גם לשאר משרות הרבנות במדינה.

קציבת הכהונה תלויה ברצון הציבור

הגורם המרכזי ביותר ביחס לשאלת קציבת כהונתו של הרב הוא רצון הציבור. עמדה הנשמעת כיום בשיח הציבורי היא שהרב צריך לבטא את דעת התורה ללא משוא פנים וללא חשש מהקהל, ולכן, כדי למנוע מצב שבו יחשוש רב מלהביע את עמדתו ההלכתית, יש למנוע את האפשרות לסיים את כהונתו. לפי תפיסה זו רצון הציבור הוא הסיבה לכך שאין להדיח את הרב ממשרתו. דומני שעמדה זו לא רק שהיא שגויה, היא אף הופכית ממש לתפיסה המסורתית של מעמד הרב ביהדות. לפי תפיסה זו, הרב שואב את סמכותו על הציבור ממקור עליון, ואילו לפי התפיסה המסורתית, הרב שואב את סמכותו מהציבור, וללא הסכמת הציבור אין לו כל מעמד. בשל כך, במסורת ישראל התקבע שהציבור הוא שבוחר את הרב וממנה אותו, ו"רב מטעם"  שמונה בידי שליטי מדינה ולא על ידי הציבור, אין לו כל מעמד של מרא דאתרא כלפי הציבור. בתשובתו הנזכרת לעיל, ביסס הרב עובדיה יוסף על עיקרון זה את סמכותו של הציבור להדיח את הרב:

"ועיין להגאון הראשון לציון ח"ד בדרא בשו"ת נדיב לב (חיו"ד סי' קי) ד"ה ממוצא דבר, שכתב, שעיקר זכות שררת הרב על הצבור, הוא כשרוב הצבור חפצים בו, אבל אם רוב הצבור אינם מרוצים ממנו, מה כחו יפה להשתרר עליהם בחזקה, ושכ"כ מהראנ"ח שאפילו אם היו מושבעים להרב הראשון, כיון שרבים אינם חפצים בו, מותרים להעבירו. ושכיוצא בזה כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' יט). וכן מוכח בתשובת התשב"ץ ח"א (סי' קנט) שכתב, שאפילו הנשיא עצמו שיכול לכוף את ישראל לעמוד על גזרותיו, יכולים רבים לסלקו מנשיאותו, ואף על פי שהוא גדול בישראל ומזרע דוד".

בהמשך דבריו, הרב עובדיה יוסף אף מביא פוסקים נוספים שמדבריהם הוא לומד כי כאשר הציבור אינו חפץ ברב ניתן להחליפו ברב אחר, גם אם "היו מושבעים להרב הראשון".

תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בתשובה של המהרשד"ם, רבי שמואל די מדינה (1589-1506), מגדולי חכמי יוון. התשובה עוסקת ברב חשוב וזקן שחלה והתקשה ללכת, ובשל כך הקהילה בחרה ברב נוסף, "והרב הזקן ההוא כשמוע הענין יצא הקצף מלפניו". המהרשד"ם נדרש להכריע בין שני הרבנים וכך כתב:

"זקן זה לא ידעתי מה אדון ביה ואם קנה חכמה מה חכמתו... ואם כן אחר שהקהל חפצים בו ולא באחר היה ראוי לזקן לבטל רצונו... אפילו היה בריא אולם וככחו אז כחו עתה אחר שהקהל בחרו בתלמיד חכם זה ולא באחר היה לו לעבור על מדותיו הטובות... וכן ראוי לכל חכם ישראל ללמוד מהם ולא להיות סבה ימנעו הרבים מלשמוע תורה ממי שלבו חפץ וכל זה אפילו היה זקן בריא על אחת כמה וכמה בהיותו חולה".שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קלב.

על החשיבות של רצון הציבור בעניין זה ניתן ללמוד גם מעמדתו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק (1993-1903), מגדולי רבני ארצות הברית, כפי שמבוטאת בסיפור הבא:

"שמעתי תלמיד חכם אחד שהיה לו צרות מהבעלי בתים שלו, שרצו לסלקו ממשרתו ובא והביע צערו בפני רבנו [- הרב סולובייצ'יק] ואמר לו שהוא לא יוכל לעזור לו כי לפי דעתו בהלכה זו בכדי להמשיך ברבנות - כמו בכדי להתמנות למשרת הרבנות – בעינן [- צריך] שיהיה מרוצה לקהל, ואם אינו מרוצה, אסור לו להישאר על משמרתו".הרב צבי שכטר, נפש הרב - מתורתו של הרב יוסף דב סולוביצי'ק, התשנ"ד, עמ' רסז.

עמדתו של הרב סולובייצ'יק היא שלא רק שאין למנוע מהציבור לסיים את כהונת הרב, אדרבה, הרב עצמו צריך, מיוזמתו, לסיים את כהונתו אם אינו רצוי לציבור. אסור לרב לכפות את עצמו על ציבור שאינו חפץ בו.

סיכום

סקירה זו מלמדת כי קציבת כהונה של רבנים הייתה הנוהג המקובל בקהילות ישראל – האשכנזיות והספרדיות, והיא מעוגנת בספרות ההלכתית. התפיסה הבסיסית במסורת היהודית היא שהרב שואב את סמכותו מהציבור, ולכן לציבור יש גם את היכולת לסיים את כהונתו, במקרה שהציבור אינו שבע רצון מתפקודו של הרב. בעמדה המצדדת בקציבת כהונת רבנים החזיקו גם בהקשר של מינוי הרבנים במדינת ישראל רבנים ראשיים כדוגמת הרב קוק והרב עובדיה יוסף, וכך גם נקבע בתקנות הראשונות בנושא משנת 1936. לפיכך, ראוי שבעת הסדרה מחודשת של מעמד הרבנים המקומיים בישראל בחקיקה, תקבע הכנסת זמנים קצובים לכהונה במשרות הרבנות השונות שבסיומן תהיה אפשרות למועצת הרשות המקומית או לוועד היישוב (תלוי במשרת הרב) להחליט האם הם מעוניינים בהליך בחירות מחודש.