ביטול עילת הסבירות רמס את ליבת הזהות הדמוקרטית, הכדור בידי בג"ץ
לצד ההליך השערורייתי שקדם לו, החוק שאושר השבוע עלול למוטט כמגדל קלפים את שלטון החוק בישראל ובין השאר לייתר את הצורך בחוק היועמ"שים, משום שהם לא יהיו עוד במעמד מקצועי ועצמאי. גם העיקרון של "בחירות שוות" ייפגע ממנו, שכן דיני הבחירות מבוססים על כך שמתחם הסבירות של ממשלת מעבר מצומצם יותר מזה של ממשלה רגילה.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
בקרוב ידון בית המשפט העליון בעתירה לביטול התיקון לחוק יסוד: השפיטה, המבטל את עילת אי הסבירות הקיצונית. אכן, מדובר בחוק יסוד, ולמעט מקרים ספורים של "התרעת בטלות" על רקע שימוש לרעה בסמכות המכוננת, בית המשפט העליון מעולם לא ביטל בפועל תיקון לחוק יסוד. אלא שבדמוקרטיה אף סמכות אינה בלתי מוגבלת. גם הסמכות המכוננת של הכנסת אינה בלתי מוגבלת. יש לזכור שבניגוד כמעט לכל חוקה בעולם, אין על הכנסת מגבלות פורמליות כמעט בתיקון חוקי היסוד; אין דרישת רוב גדול (כמו שני שלישים, במדינות רבות) או הליך מיוחד לתיקון חוקי היסוד, אין צורך במשאל עם או בבחירות או באשרור בשני בתי פרלמנט. לכן, בית המשפט קבע בפסק הדין שנגע לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, כי ייתכן שיבוא יום ובו בית המשפט יגן על "ליבת הזהות" היהודית-דמוקרטית של המדינה. בין העקרונות של הליבה הדמוקרטית שהנשיאה חיות הזכירה בפסק דינה ישנם קיום בחירות חופשיות ושוות, הגנה על גרעין של זכויות אדם, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית.
החוק לביטול עילת הסבירות שאושר השבוע בכנסת – אף אם בודקים אותו במנותק מהקשרו כשלב ראשון במהלך למיטוט הדמוקרטיה הישראלית על כל המרכיבים בה – רומס לפחות שלושה עקרונות קריטיים של ליבת הזהות הדמוקרטית של מדינת ישראל.
ראשית, הוא פוגע קשות בהפרדת הרשויות, במובן של קיום איזונים ובלמים על כוח השלטון. בישראל, שסובלת ממילא ממיעוט של איזונים ובלמים לעומת מדינות אחרות, הביקורת המנהלית על מעשי השלטון היא קריטית. החוק יוצר "חורים שחורים" בתחומים שאין עליהם ביקורת אפקטיבית, כלשונו של ד"ר גיל לימון, המשנה ליועמ"ש – למשל בקביעת מינויים ופיטורים, בהפעלת סמכות ואי הפעלת סמכות של הממשלה והשרים – למעשה יש כאן כוח מוחלט לממשלה.
שנית, החוק הזה עלול למוטט כמגדל קלפים את שלטון החוק בישראל. שלטון החוק לא עוסק רק באכיפת חוק כלפי האזרחים, אלא בשמירה כי השלטון עצמו כפוף לחוק. ומשום שבישראל הגורם האחראי על שמירת שלטון החוק הוא היועץ המשפטי לממשלה, ומשום שללא עילת הסבירות ניתן יהיה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה ולמנות אדם שאינו מתאים אלא מחויב לממשלה ועושה דברה. ומכאן, שלא תהיה עוד הגנה גם על כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שיהפכו גם הם למחויבים באופן אוטומטי לממשלה או שיעזבו את תפקידם. במצב זה, אין עוד צורך עוד בחוק היועמ"שים, משום שהם לא יהיו עוד במעמד מקצועי ועצמאי. בשים לב לכך שהיועמ"שית היא התובעת במשפט נגד ראש הממשלה, והיא שמקבלת החלטות בענייני חקירה והעמדה לדין של שרים, מובנת ההשלכה המיידית על שלטון החוק והמאבק בשחיתות: פשוט לא יהיה כזה, והממשלה תהיה מעל לחוק.
גם העיקרון של "בחירות שוות" ייפגע מתיקון החוק. כל דיני ממשלת המעבר נגזרים מעילת הסבירות. הם מבוססים על כך שמתחם הסבירות של ממשלת מעבר מצומצם יותר מזה של ממשלה רגילה בשל הגירעון הדמוקרטי שהיא סובלת ממנו: לא ניתן עוד "להפיל" ממשלה שכבר נפלה לקראת בחירות. חלק חשוב בדיני ממשלת המעבר הוא האיסור על שימוש בכלכלת בחירות וצעדים פופוליסטיים בכדי להטות את הבחירות. במציאות הישראלית, מספיקה הטיה של עשרות אלפי מצביעים בכדי להטות את תוצאות הבחירות – ומכאן שהתיקון פוגע גם בעקרון הבחירות השוות.
שילוב של שלושת הנימוקים האלה, אף בלי שדנים בהליך השערורייתי שבו עבר התיקון, מקים את הנסיבות הקיצוניות בהם אמור בית המשפט העליון להיות השומר החוקתי של מדינת ישראל. רוב מובהק בעם, לפי כל הסקרים, מתנגד ונלחם אקטיבית כנגד התיקון הזה כבר מעל חצי שנה ועשה ככל יכולתו לבלום אותה. זה הזמן של בג"ץ לעשות את חלקו ולהזכיר לממשלה שאין לה "צ'ק פתוח" לעשות ככל העולה על רוחה רק משום שנצחה בבחירות. אין לה סמכות בלתי מוגבלת.
המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"