האטריות המחוממות של קרעי לא יאתחלו את שוק התקשורת בישראל
"תוכנית קרעי לרפורמה בשוק התקשורת" היא חזון שמורכב ממהלכים ממוחזרים, משאיפה להפחית רגולציה ולהסיר את כללי הבעלות הצולבת. הערבוב המוזר בין רגולציה, תחרות, ריבוי דעות ואיכות עיתונאית לא יחולל את השינוי הנדרש בשוק.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
כשהאזנתי השבוע לשידור הפייסבוק של שר התקשורת, שלמה קרעי, שהודיע בדרמטיות על "תוכנית קרעי לרפורמה בשוק התקשורת" חשבתי על שורת אנשים שוודאי מחייכים כעת: משלמה פילבר ועד פרופ' עמית שכטר, מרועי פולקמן ועד עדן בר טל. הם מחייכים מפני שדבר ממה שהכריז עליו קרעי איננו מקורי, חדשני או בלתי ידוע. זהו אוסף הצעות שמונחות כבר שנים על שולחנם של מקבלי ההחלטות, בתצורה כזאת או אחרת. צמצום הרגולציה ואיחוד רשויות הרגולציה? שאלו את פילבר, שכבר הניח הצעת חוק כשהיה מנכ"ל משרד התקשורת. יישור מגרש המשחקים עם שחקני הסטרימינג והשחקנים הבין-לאומיים? חפשו בדו"ח שכטר; עידוד שחקנים קטנים וחדשים? זה רשום כבר על שם יואב קיש בחקיקת חוק ערוץ 20 מ –2018; שדרוג שיטת המידרוג? חפשו בדו"ח פולקמן, יחד עם ההצעה לאפשר לחברות הכבלים והלוויין למכור פרסומות או לשדר חדשות בתמורה לכך שיצטרכו לשלם לזכייניות הברודקאסט (קשת, רשת ו-14) על כך שהן מהוות את עמוד השדרה עבור צופי הכבלים והלוויין.
מי שבוודאי מחייכים לעצמם את החיוכים הרחבים ביותר הם יועז הנדל, שר התקשורת הקודם, וסמנכ"ל הכלכלה לשעבר במשרד התקשורת, עופר רז דרור – שהניחו בספטמבר האחרון תזכיר חוק שידורים ארוך, נרחב ומעמיק וכללו בו את מרבית ה"רפורמות" ה"מקוריות" שקרעי חשב עליהן לגמרי בעצמו. אודה שגם אני חייכתי, כי אם מקשיבים לדבריו של קרעי נראה שהוא פשוט הקריא מילה במילה טור שכתבתי בפברואר האחרון לגבי השינויים הנדרשים במדיניות התקשורת בישראל.
לכן, במקום לנכס לעצמו רעיונות של אחרים, מוטב שקרעי יסביר לציבור כיצד בדיוק הוא מתכוון לממש את החזון העמוס שהציג, או יותר נכון – ישאל את עצמו מדוע עד היום לא קרה שום דבר עם הרעיונות המצוינים האלה? הסיבה לכך היא כפולה. ראשית, מדובר במערכת מסובכת של חקיקה שצריך להעביר בכנסת, לא בפייסבוק. תידרש כאן עבודת נמלים קשה ומייגעת, שספק גם אם הכנסת הנוכחית מסוגלת לבצע בהינתן הטרללת שמסביב. שנית, בדיוק כמו שהממשלה הנוכחית מתקשה להילחם ביוקר המחיה ולהתעמת עם מונופולים, כשיגיע המאני טיים, קרעי ייווכח לדעת כמה מסובך להגיע להבנות שירצו את שחקני התקשורת החזקים, המקומיים והבין-לאומיים. לצורך כך לא מספיקות הצהרות בפייסבוק אלא יש צורך בעמוד שדרה ובכוונות ישרות. ספק אם את אלה יוכל קרעי לממש, בהינתן העובדה שאת קידומו הוא חייב למי שסחר בהטבות רגולטוריות לא לטובת הציבור אלא לטובת הסיקור. מעניין יהיה לדקור בסיכה את לוח השנה ולהזכיר לעצמנו לבדוק, בעוד שנה מהיום, מה מכל ההבטחות התבצע.
ואם בהבטחות עסקינן, צריך לזכור שכלל לא בטוח שהורדת רגולציה כשלעצמה תגרום להן להתגשם. "נגדיל את שוק הפרסום", הבטיח קרעי, אף שהשוק נמצא בסטגנציה כבר שנים ארוכות ואם יתממשו תחזיות הקריסה הכלכלית של המשק רק יירד עוד, וזאת מבלי להתחשב במגמת ההגירה של תקציבי פרסום מהטלוויזיה לדיגיטל, שלא צפויה להשתנות.
"המחירים של שידורי הספורט ירדו", הוא מבטיח, ולא מגלה לציבור הצופים שעד היום אף אחד לא הצליח לכופף את הידיים של השחקנים החזקים בשוק. וכמובן – "הריכוזיות תרד", בלי להתייחס לכך ששוק הטלוויזיה הקטן והייחודי שלנו הוא שוק בעל נטיות חזקות לריכוזיות, ואיש אינו מבטיח שבהיעדר רגולציה המגמות האלה לא יחריפו.
כשקרעי מבטיח ש"בקרוב יקרה בשוק הטלוויזיה מה שקרה לפני עשר שנים בשוק הסלולר - צניחת מחירים", אין לו שום מושג איך לגרום לזה לקרות, בהינתן העובדה שכבר היום יש סטרימרים כמו סלקום טיוי ופרטנר טיוי, שמוכרים טלוויזיה רב-ערוצית במחיר נמוך. גם מיזם "פרי טיוי" של קשת וRGE-, שאותו הוא מגדף, דווקא הוא בעל פוטנציאל הורדת מחירים. בקיצור, כאשר שר התקשורת קרעי מדבר על תחרות בשוק הטלוויזיה הוא מבטא את הפער העצום בין דמיון למציאות, שאפיין את רגולציית התקשורת בישראל מאז ומעולם.
את הצהרות העוועים הנמהרות שלו לגבי חיסול תאגיד השידור הציבורי קרעי זנח בינתיים (שמא ילמד מכך לקח להמשך?), אבל כדי להציל את כבודו הוא עדיין עסוק באובססיביות בחלוקה מחדש של תדרי הרדיו - כי אם אפשר להיות חזק על התאגיד ובמקביל להתחנף אל בעלי הרדיו האזורי שחלקם, כך יצא, גם פעילים פוליטיים, למה לא לנסות? ובכן, תדרי ה-FM הם אכן משאב מוגבל, אבל בשנת 2023 צריך מדיניות רדיו דיגיטלי ולא מלחמה עם הצבא על תדרים. הנה מקום להכניס בו חדשנות ולא פופוליזם.
ואחרונים חביבים, שני החידושים המקוריים של קרעי. הראשון הוא הסרת כללי הבעלות הצולבת בין רדיו, טלוויזיה ועיתונים, כאילו כדי להפחית את הריכוזיות. קארמה איז א ביץ', כידוע, והסרת האיסורים האלה לא תפחית ריכוזיות אלא בפשטות תגרום לכך שקרעי יהיה זה שיכניס את נוני מוזס, הנמסיס של נתניהו, לשוק הטלוויזיה.
החידוש השני הוא העברת 60 מיליון שקלים כ"כספים ייחודיים" לערוצים שהשר חפץ ביקרם. "אני שר התקשורת של כולם", הצהיר האיש שרק אתמול שלח את כולם לעזאזל. "ריבוי דעות, שיח פורה ורעיונות בכל צבעי הקשת", אמר מי שמבקש להעניק לראשונה בתולדות המדינה סובסידיות לשידורי חדשות בטלוויזיה (רגע, למה לא גם באינטרנט? או בפרינט?) ושהוא כבר "יקבע קריטריונים בהמשך" כדי לחלק אותן.
רגולציית התקשורת בישראל צריכה אתחול מחדש, אין בזה ספק. אבל קרעי מערבב בין רגולציה, לתחרות, לריבוי דעות ולאיכות עיתונאית. בימים שבהם עיתון הימין "ישראל היום" זוכה לתפוצה דומה לזו של "ידיעות אחרונות"; מהדורת החדשות של ערוץ 14 מגיעה מבחינת רייטינג למהדורות של רשת 13 וכאן 11, את תוכניות האקטואליה של השידור הציבורי מובילים מי שמזוהים באופן גלוי עם השקפת עולם ימנית, ואתרי החדשות המקוונים משקפים מגוון שההיסטוריה של השפה העברית לא חוותה מעולם – טיעוני "הדרת ציבור שלם", הפליה והשתקה, הם קצת מגוחכים ומעוררים את החשש שהרצון כאן אינו להוסיף מזרחים לבית המשפט העליון אלא לקדם שליטה פוליטית בו. אה, רגע, זה כבר הופיע בסיפור אחר.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12