תחרותיות

בליץ החקיקה נגד התקשורת נועד קודם כל ליצור מהומה סביב הצעות חוק שלא באמת יכולות לעבור, כדי לכסות על היעדר מדיניות. אבל כשסגירת התאגיד מגיעה בחבילה אחת עם ניסיונות לסגור את גלי צה"ל, עם חוקי הטבות למקורבים ושליטה – יש מקום לדאגה.

הצעת החוק פוגעת בעקרונות יסוד ובעיקר בעיקרון השוויון, ומשקפת מניע צר של סיוע לשחקן ספציפי ועוד שחקנים מעטים. היא לא כוללת תשתית עובדתית ומקצועית מספקת ומהווה שימוש לרעה בסמכות הן על ידי חברי הכנסת המגישים אותה והן על ידי שר התקשורת, העושה בה שימוש באופן העוקף את מנגנון קידום החקיקה הממשלתי.

הצעת החוק מעבירה לשר התקשורת את שיקול הדעת והסמכות בנוגע לאישור לבעל זיכיון להפעלת תחנת רדיו אזורית להפוך לתחנה ארצית. היא אינה כוללת צורך בהיוועצות עם גורם מאסדר-מקצועי כלשהו, באופן המבטא פוליטיזציה מובהקת של הרגולציה והענקת סמכויות רגולציית תקשורת לגורם פוליטי – מהלך שהמחוקק ביקש להימנע ממנו.

ההצדקות שמונה התזכיר להסמכת שר התקשורת להרחיב את זיכיון התחנות האזוריות נתלות ב"העדפת הציבור" ובשידורים שוטפים דווקא בהן גם בשעת חירום. למעשה, הן מכסות על רצון השר לאפשר לתחנות מסוימות, אהודות יותר בקרב קהלים מזוהים פוליטית, להתרחב לפריסה ארצית ועשויות ליצור עומס ביורוקרטי בזמן המלחמה.

ההצעה לאחד את רשויות רגולציית השידורים בישראל תחת גוף שמרבית המינויים שבו יהיו פוליטיים תגביר את מעורבות הממשלה והדרג הפוליטי ברגולציה ואת יכולת ההשפעה והשליטה שלהם. היא גם מבקשת לאפשר תוכן פרסומי סמוי בשידורי אקטואליה, באופן הסותר את האתיקה העיתונאית, ולהעביר את ניהול המדרוג למשרד במהלך העשוי להוביל למשבר אמון מול האזרחים והמפרסמים.

הגברת ההתערבות בחדשות ובאותה נשימה ביטול עצמאות חברות החדשות, הקמת ועדת מדרוג חדשה בשליטתו, סגירת הרגולטורים הקיימים והקמת רגולטור חדש ופוליטי. שר התקשורת שב ומציג חלקי רפורמות שנהגו עוד בתקופת קודמו ועברו פוליטיזציה מזורזת.

"תוכנית קרעי לרפורמה בשוק התקשורת" היא חזון שמורכב ממהלכים ממוחזרים, משאיפה להפחית רגולציה ולהסיר את כללי הבעלות הצולבת. הערבוב המוזר בין רגולציה, תחרות, ריבוי דעות ואיכות עיתונאית לא יחולל את השינוי הנדרש בשוק.

שר התקשורת שלמה קרעי מבטיח להכניס תחרות בשוק הטלוויזיה, אבל מתעלם מהמאפיינים הייחודיים של שוק קטן עם תהליכי ריכוזיות הכרחיים. ההנחה שהסרת הרגולציה תפתור את כל הבעיות כבר נכשלה במבחן המציאות.

המסמך לא מפרט כמה כסף מושקע בשוק היצירה המקורית או מה משמעות הירידה בהכנסות השחקנים המסחריים. הוא מעלה את הטיעון המופרך ש"הרייטינג יקבע את האיכות" ומותיר רושם שטובת הציבור לא מניעה את שר התקשורת.

יתרונו של גוף שידור ציבורי חזק נובע מעצם קיומו, כעוגן מרכזי בשוק התקשורת, ולא במשיכת קהל גדול. התאגיד לא שימש חסם בפני התחרות אלא השלים את שוק היצירה המקורית המבוקש כל כך, כשהכנסות מתחריו המסחריים הצטמצמו.

האם מי שכה התגאה במהלך פיצול ערוץ 2 אך לפני כמה חודשים, ייקח עכשיו אחריות על הכישלון שתוצאתו היא שפלורליזם בשוק החדשות – אין, שחקנים עם מודל עסקי יציב – גם אין, ונשארנו רק עם מעורבות פוליטית בלתי נגמרת באסדרת השוק. וזו כנראה רק ההתחלה

זמן ההמתנה לקבלת רישיון עסק הופך את הרישיון עצמו ללא רלוונטי, ובמקרים רבים בעלי העסקים צריכים לקבל הכרעה האם לפתוח את העסק ללא רישיון או לא לפתוח בכלל. לאחרונה הציגו משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים רפורמה משמעותית שקובעת רישוי עסקים דיפרנציאלי. זוהי דוגמה לשימוש הולך וגובר בשנים האחרונות במגזר הציבורי והפרטי בעקרונות של כלכלה התנהגותית

המכון הישראלי לדמוקרטיה קורא לערוך מספר תיקונים מהותיים בנוסח החוק ולבטל את סעיף "הביזוי", המבקש להגביל את תכני הערוץ המבקרים את הכנסת.

מדובר בהצעת חוק פרסונלית הפוגעת קשות בחופש הביטוי והעיתונות והמכוונת, ישירות, להתמודד עם עיתון אחד מסוים – "ישראל היום". למעורבות של חברי כנסת ופוליטיקאים באסדרה ישירה של אמצעי תקשורת קונקרטי יש השפעה הרסנית על הזכות לחופש ביטוי ועיתונות, והיא מסוכנת לדמוקרטיה השברירית שלנו.

שר התקשורת מבקש ליצור שינוי דרמטי בפיקוח על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל על ידי הקמת גוף כלאיים פנים ממשלתי שיהיה בשליטה פוליטית וכך יחזק גם את פיקוח על שוק השידורים המסחריים. 

לפי "חוק לפיד 2" כל אדם שיכריז בעל פה, בכתב או בהתנהגות על כוונתו לרוץ לכנסת, יחוייב להקים מפלגה בתוך 14 יום, ולא יושתו עליו קנסות מופלגים.  יש הטוענים כי ההצעה פסולה משום שהיא פרסונאלית, יש בה היבטים רטרואקטיביים, והיא מביאה לתוצאות אבסורדיות ויש הטוענים כי זו זכותם של נבחרי ציבור לנסות ולצמצם את מספר המפלגות ואולי ניסיון זה יביא לחיזוק המפלגות ולא לפיצול הכוחות. קראו שתי דעות שונות לגבי החוק.

בימים האחרונים מתנהל משא ומתן קדחתני בנוגע לעתידו של ערוץ 10. אלא אם יגיעו בעלי הערוץ להסדר, יאבדו את הזיכיון שלו וייאלצו להחשיך את המסך. סאגת ערוץ 10 היא דוגמא להיעדר תכנון נכון של שוק התקשורת ובעיקר לכשל מובנה בתרבות הרגולטורית: היעדר ההבחנה בין תפקידם של הפוליטיקאים ותפקידם של המסדירים את התחום. קראו את מאמרה של תהילה שוורץ אלטשולר.

בעשור האחרון ישראל התדרדרה 25 מקומות במדד עשיית העסקים (Doing-Business) של הבנק העולמי.  המדד מהווה אמת מידה עבור משקיעים בארץ ובעולם לבחינת המדינות בהן כדאי להשקיע ולעשות עסקים. ניתוח מיוחד שערכנו מציג את הפערים בין ישראל למדינות המובילות בתתי המדדים שנבחנו, ומנגיש לגורמי הממשל השונים כלי ידידותי, המאפשר זיהוי מהיר של התחומים הדורשים שיפור ואת מידת הרגישות של המדד לכל שינוי

לאחרונה התבשרנו על הידרדרות נוספת במיקומה הבינלאומי של ישראל במדד קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי ("Doing Business"). בהשוואה למדינות המפותחות (מדינות ה-OECD ) אנו נמצאים במקום החמישי מהסוף. מה שמטריד עוד יותר הוא מגמת הירידה העקבית בעשור החולף במיקומנו היחסי. 

המכון הישראלי לדמוקרטיה על ירידת ישראל בדרוג "נוחות עשיית העסקים" של הבנק העולמי: "כדי להביא לשינוי המגמה יש להגדיל את השימוש בכלים טכנולוגיים ובכלכלה התנהגותית"

ערוץ 20 בחר אסטרטגית שלא לבקש רישיון לערוץ ברודקאסט – מה שהיה מאפשר לו לשדר חדשות כאוות נפשו, אבל היה מחייב אותו בעמידה בסט של מחוייבויות וסטנדרטים שעולים הרבה כסף. עכשיו, כשהם נדרשים לשלם על פי חוק את המחיר על מעשיהם מגיע הבכי ומישהו חייב לומר: הפרידו בין צנזורה במובן האמיתי שלה, לבין הצורך בכפיפות לכללים מוסכמים ועמידה במחויבויות – כספיות או תוכניות

​על פרשת נתניהו-מוזס יש להסתכל גם בעיניים ערכיות ולא רק בהיבט הפלילי. הפרשה מציגה בעיות מבניות בשוק התקשורת ולא פחות מכך, מטילה את האחריות גם לפתחו של הציבור.