כולנו נאבקים על הציונות ולא רק על הדמוקרטיה
ביום שאחרי יישום תכנית לוין, עם חוק הלאום ובלי הגנה חוקתית ובית משפט עליון חזק, ישראל תתקשה להשיב כראוי לטענות אנטי-ציוניות על כך שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית.
Photo by Erik Marmor /FLASH90
הדיון הציבורי במהפכה המשפטית מתמקד בעיקר בשש נקודות: שינוי שיטת בחירת השופטים; קביעת רוב מיוחס שיידרש בבית המשפט לבטל חוק שסותר חוק יסוד (80 אחוז לפי גרסת לוין, פה אחד, לפי גרסת רוטמן); פסקת ההתגברות; ביטול עילת הסבירות; שריון של חוקי היסוד; ופוליטיזציה של היועצים המשפטיים (שנדחתה, בינתיים, לשלב מאוחר יותר). אך יש נקודה שלא מודגשת מספיק בשיח הציבורי וראוי להאיר אותה היטב: בשתי הגרסאות, גם של לוין וגם של רוטמן, נאמר שביקורת חוקתית על תקפו של חוק תהיה רק לאור סתירה מפורשת להוראה בחוק יסוד.
מדובר בעניין קריטי, משום שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא התחליף שלנו למגילת זכויות, כולל חלק מהזכויות שיש במדינות דמוקרטיות - אך לא את כולן. בין השאר חסרות בו זכויות חשובות מאוד כגון הזכות לשוויון, הזכות לחופש ביטוי, חופש דת, חופש מדת, הזכות לקיום מינימלי בכבוד ועוד. זכויות אלה כן מוגנות ברמה החוקתית וזאת אך ורק משום שבית המשפט פירש אותן ככלולות בתוך הזכות לכבוד האדם שבחוק היסוד.
הצעת לוין-רוטמן מבקשת לגזול מאזרחי ישראל את ההגנה החוקתית הזאת על ידי הדרישה לסתירה להוראה "מפורשת" בחוק יסוד. התוצאה של החקיקה היא שלא תהיה עוד הגנה חוקתית על הזכויות החשובות והבסיסיות ביותר בכל דמוקרטיה. חופש הביטוי נחשב ל"זכות על" בדמוקרטיה ובלעדיה לא ניתן אפילו לדבר על העקרון שעליו נסמכת כל המהפכה הזו – הכרעת הרוב. שכן איך ניתן לקבוע מהי הכרעת הרוב כל עוד אין הגנה על ריבוי הדעות ומתאפשרת תחרות הוגנת ביניהן? במקום שבו לא ניתן לשכנע, להקים עמותה או מפלגה, לכתוב בחופשיות בעיתון, לערוך תחקירים על שחיתויות וכו' לא ניתן באמת לטעון שיש הכרעת הרוב גם כשיש בחירות.
כך גם באשר לזכות לשוויון, שנהוג לראות בה את המהות העיקרית בדמוקרטיה, ושממנה נובע עקרון הכרעת הרוב (מדוע לכל אדם קול אחד, אם אין שוויון בין כל בני האדם?)
יש לזכור שישראל נמצאת בנקודה רגישה במיוחד עוד לפני ההצעות הללו בקשור לשוויון, וזאת בשל היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. אך לפני מספר שנים נחקק חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. רבים, שמתוך תפיסה ציונית לא התנגדו לעצם חקיקת החוק, התנגדו בעיקר לכך שהוא מחוקק ללא אמירה ברורה שישראל מקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה. התשובה שניתנה לכל אורך הדרך על ידי מקדמי החוק הייתה ש"חוק הלאום אינו המקום להגן על השוויון, שכבר מוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו". מעבר לכך שאמירה זו לא הייתה נכונה (משום שההגנה הייתה רק בפרשנות הזכות ל"כבוד האדם") כעת אותו מחנה מקדם את מחיקת הפרשנות הזאת ואת ההגנה החוקתית על השוויון.
ברחבי העולם, בעקבות חקיקת חוק הלאום, כינו את ישראל מדינת אפרטהייד. משפטנים ישראלים ואחרים הגנו ובצדק על ישראל בטענה שגם לאחר חקיקת חוק הלאום נותרה לנו ההגנה החוקתית מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ויש לנו בית משפט עליון חזק ועצמאי שלא יאפשר הפליה של אזרחים על בסיס הלאום שלהם.
כיצד נוכל להמשיך ולטעון זאת? איך נוכל להמשיך לענות לטענות אנטי-ציוניות שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית? אם אין יותר הגנה, ולו באמצעות פרשנות ובית משפט חזק, על שוויון למיעוטים, כפי שהובטח במגילת העצמאות?
מכאן שהמאבק כיום ביוזמת ההפיכה המשפטית איננו רק מאבק על הדמוקרטיה. הוא מאבק על הציונות עצמה. הוא מאבק על המשך ההצדקה של קיומה של מדינת ישראל בעיני העולם ובעינינו אנו, כמדינה שהיא לא רק יהודית אלא גם דמוקרטית. לכן השימוש בדגלים ובמגילת העצמאות בהפגנות המחאה כנגד יוזמות הממשלה מדויק לחלוטין: לא מדובר פה במאבק על ערכיו של מחנה מסוים. מדובר במאבק על אופיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, במאבק על הציונות עצמה.
המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"