ברית הזוגיות – זווית אישית

המשפט הנוהג בישראל הוא ברובו מערבי, חילוני וליברלי, אבל הנישואים והגירושים נערכים בה על פי הדין הדתי. האם רעיון ברית הזוגיות יכול לפתור את המצוקות המתעוררות בשל מצב עניינים זה? מהם ההבדלים בין ברית זוגיות לבין נישואים אזרחיים? ברית הזוגיות– מחקר מדיניות חדש מאת ד"ר שחר ליפשיץ, מיוזמיו הראשונים של רעיון ברית הזוגיות.

לפני כשש שנים, בעודי דוקטורנט בראשית דרכי ומתרגל באוניברסיטת בר-אילן, פנה שר המשפטים דאז, ד"ר יוסי ביילין, אל דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה וביקש להיפגש עם מרצים מן הפקולטה למעין השתלמות מקצועית מזורזת. רצה הגורל ולמרות מעמדי האקדמאי הזוטר בחר בי הדיקן כאחד המשתתפים. במהלך הפגישה סקרתי לפני השר את המצוקות האזרחיות והדתיות הנובעות מהמצב הקיים בתחום דיני המשפחה, שבו הדינים מוסדרים במערכת מפוצלת – אזרחית ודתית – ואין בנמצא מסלול נישואים אזרחי. הסברתי שבאופן אירוני הפתרונות החלקיים שהתפתחו במשפט הישראלי, למשל דיני הידועים בציבור, מחמירים לעתים את המצוקות המתעוררות במקום להקל עליהן. כהמשך לניתוח המצב הצגתי את טענותיהם של שני פרופסורים שומרי מצוות, פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל ופרופ' פינחס שיפמן יבדל"א, בדבר הצורך לכונן נישואים אזרחיים בישראל.

כפוליטיקאי מנוסה הבהיר לי השר שלדעתו אין כל סיכוי שנישואים אזרחיים יכוננו בישראל בעתיד הנראה לעין. הוא בחר לסיים את השיחה בהצבת אתגר ואמר שהוא מאמין בפתרונות יצירתיים. הוא הרחיב ואמר שגם אם כינון נישואים אזרחיים מלאים אינו אפשרי בישראל, לא ייתכן שלא תהיה בה הַסדרה טובה יותר של דיני המעמד האישי, כזאת שיכולה להשתלב עם ההלכה ועם המאוויים של אנשים דתיים מצד אחד ועם הצרכים החילוניים האזרחיים מצד אחר.

רעיון 'מרשם הזוגיות', שהפך לרעיון 'ברית הזוגיות', נצנץ בראשי, כתגובה לאתגר שהציב השר ביילין. הוא מצא לו ביטוי גם בכתיבתי האקדמית וגם בפעילותי הציבורית. בתחילה הקמנו צוות מצומצם שרק פרופ' שיפמן ואני נמנינו עמו, ובמסגרתו הצענו עקרונות להקמת מרשם זוגיות. המטרה הייתה להקים מסלול זוגיות אזרחי-רשמי מוכר על ידי המדינה, שיהיה פתוח לכל המעוניין ויוסדר באמצעות כללים אזרחיים. בה בעת רצינו להבטיח שהמסלול שייווצר לא יכיר בנישואים אלה כנישואים הלכתיים, מתוך רגישות לציבור הדתי החושש מממזרות ומתוך רצון שלא ליצור קרע בעם היהודי אם חשש זה לא יבוא על פתרונו. יש לומר כי ממזר על פי ההלכה הוא מי שנולד לאישה נשואה מחוץ למסגרת הנישואים. למרבה האירוניה, אם הנישואים לא יוכרו על פי ההלכה, לא יתקיים החשש מממזרות.

סברנו אז, ואני סבור כך גם היום, כי הבסיס הפנימי העמוק של ההתנגדות הדתית לנישואים האזרחיים טמון בחשיבות הסמלית שאנשים דתיים מייחסים להכרת המדינה בנישואים הדתיים דווקא, וכי בהיבט הסמלי – להבדיל מן ההיבט המהותי – ויתור חילוני שיוליך לתוצאות מעשיות מבורכות מנקודת מבט אזרחית הוא ויתור ראוי. על בסיס הנחות המוצא הללו החלטנו לגבש הצעה המתבססת על שני יסודות: שימור המצב הקיים, שבו הנישואים המוכרים בחוק המדינה הם נישואים דתיים אורתודוקסיים בלבד, והקמת מוסד משפטי חדש שייקרא 'מרשם הזוגיות'.

על פי ההצעה, בני זוג שיבקשו לחיות חיים משותפים בעלי משמעות משפטית, בלי להינשא זה לזה, יירשמו אצל רשם הזוגיות כבני זוג. נוסף על כך תהיה קטגוריה חדשה במרשם האוכלוסין, ובעקבות זאת גם בתעודת הזהות, שתציין את שותפותו של אדם לקשר זוגי רשמי. כמובן, המגבלות על הרישום כבני זוג יהיו אזרחיות באופיין (למשל, מגבלות של גיל וקרבת משפחה ואיסור על רישום של אדם נשוי). בהתאם לכך גם פסולי החיתון לפי הדין הדתי – כגון כוהן וגרושה, ממזרים, ואפילו בני זוג מדתות שונות זו מזו – יוכלו להירשם אצל רשם הזוגיות. ואולם בניגוד להבנות שקדמו לוועדת בר-און, שלפיהן המסלול האזרחי יוגבל לפסולי חיתון, הצעתנו מאפשרת לכל אדם לבחור במסלול זה. במילים אחרות, ההצעה מבקשת להתמודד לא רק עם בעיית פסולי החיתון, אלא גם עם בעייתם האידאולוגית של חילונים המתנגדים התנגדות עקרונית לטקס הנישואים הדתי המכפיף אותם לכללים הדתיים.

יש לומר כי לרישום יהיו משמעויות משפטיות מרחיקות לכת. למעשה, הרישום יקנה לבני הזוג את כל הזכויות והחובות המשפטיות שהחוקים האזרחיים בישראל מקנים כיום לזוגות נשואים: זכויות סוציאליות, זכויות ירושה, זכויות רכוש, הזכות למזונות, האפשרות לאמץ ילדים ועוד. על פי ההצעה אין להחיל את דיני הגירושים הדתיים על הנרשמים במרשם הזוגיות, ועל כן מוצע לפתח פרוצדורה אזרחית של התרת זוגיות.

העקרונות שהצענו לא נוסחו כהצעת חוק, אולם שר המשפטים יוסי ביילין העביר אותם לצוות החקיקה במשרד המשפטים, בראשות ד"ר פרץ סגל, כדי שתנוסח הצעת חוק בנושא. בד בבד פרסמתי בכתב העת 'צביון' (גיליון ג, תשס"א) מאמר שכותרתו: 'מפנה אזרחי בדיני המשפחה'. במאמרי זה הוצג לראשונה בכתובים רעיון מרשם הזוגיות.

בשלב מסוים, לאחר נפילת ממשלת ברק, נראה היה שהרעיון נגנז, אבל הוענקו לו חיים חדשים עם הקמת ממשלת שרון הראשונה וּועדת בר-און. בראשיתה הוגבלה ועדת בר-און לפסולי החיתון, וכשזומנתי לעמוד לפניה, הדגשתי את חסרונה של הגבלה זו. אני שמח לומר שהיא לא נכללה במסקנות הסופיות. אף על פי שגם ועדת בר-און בוטלה בסופו של דבר, רעיון ברית הזוגיות המשיך לצבור תמיכה בשיח הציבורי הישראלי, בד בבד עם הצעות החוק והתזכירים שעסקו בברית הזוגיות.

לרוע המזל, ההצעות שפורסמו חשפו חסר יסודי בשיח האזרחי הציבורי והמשפטי בנושא דיני המשפחה בישראל. רוב האנרגייה האזרחית בתחום דיני המשפחה מוקדש כיום למאבק בבתי הדין הדתיים, לניסיונות להערים על הדין הדתי ולהדגשת הצורך בכינון נישואים אזרחיים. לצערי, אנרגייה פחותה בהרבה מוקדשת לדיון בתכנים המהותיים של דיני המשפחה הרצויים מהבחינה האזרחית-חילונית. מסיבה זו אין במשפט האזרחי הישראלי תשובה לשאלות שהן לב לבם של דיני המשפחה בארצות 'מתוקנות'. הפסיקות החשובות של בתי המשפט בתחום דיני המשפחה עסוקות היום במאבק של בית המשפט האזרחי עם בית הדין הרבני, בטכניקות המשפטיות שיאפשרו הכרה בתחליפי הנישואים ובניסיון להכפיף את הדין הדתי לחוקים החילוניים. מעטים בהרבה הם המקרים שבהם נערך דיון מהותי לגופו של עניין, מתוך התייחסות לשיקולים הנוגעים לדרך הראויה להגיע להסדרה משפטית של היחסים המשפחתיים.

היעדר תשתית אזרחית לעיצוב דיני המשפחה מאפיין גם את הספרות המשפטית בישראל. ספרות זו מתמקדת בצורך לכונן נישואים אזרחיים ובאופן שיש לכונן אותם. במסגרת זו נידונות שאלות חשובות, כגון: מי יהיה זכאי להינשא במסלול האזרחי – פסולי חיתון בלבד או כל המעוניין? מהי הזיקה בין המסלול החילוני לבין המסלול הדתי? האם נישואים אזרחיים יהיו בגדר רשות או בגדר חובה? האם תהיה משמעות אזרחית לנישואים הדתיים? האם יתאפשר מעבר למסלול האזרחי למי שנישאו בנישואים הדתיים?

ואולם בשאלה מה יהיו התכנים המהותיים של דיני המשפחה החילוניים אין מתנהל כמעט שום דיון. שאלה זו טומנת בחובה שאלות קלסיות נוספות, המעסיקות שיטות משפט שבהן דיני המשפחה הם ענף משפטי אזרחי, כגון: האם תתקיים הבחנה בין מעמדם של הנישואים המשפטיים לבין מעמדם של יחסים דמויי נישואים, שאינם מלווים בנישואים משפטיים? האם יתקיימו מגבלות על הכשירות לנישואים גם במסלול האזרחי? מהן החובות והזכויות המשפטיות של בני הזוג זה כלפי זה וכלפי צדדים שלישיים? מה יהיו כללי הגירושים של מי שנישא במסלול האזרחי? מה יהיו תוצאות הגירושים, אם יהיו כאלה?

לעתים נדמה שהשתיקה האזרחית בעניין זה קשורה למחשבה שיש דרך אזרחית-חילונית אחת נכונה לעצב את דיני המשפחה. אבל מי שסבור שהמעבר למערכת אזרחית-חילונית מכתיב את התכנים של דיני המשפחה, אינו אלא טועה. אדרבה, מי שיבחן את ההיסטוריה של דיני הזוגיות האזרחיים, את המערכות האזרחיות הנוהגות כיום בכל מיני מדינות ואת הוויכוחים הציבוריים והאקדמיים העוסקים בדיני הזוגיות, יגלה עד כמה האפשרויות הקיימות מגוונות ועד כמה מורכבים השיקולים הקשורים בבחירת המערכת הראויה.

ההכרעה בסוגיות הקשורות בדיני משפחה מחייבת להתעמק במגוון סוגיות ערכיות כבדות משקל הנוגעות למעמד המשפחה, למעמדם של הילדים, לשוויון בין המינים, ליחס בין עקרון אי-ההתערבות במשפחה לבין הצורך להגן על החלש, ליחס בין חופש הפרט למחויבות כלפי מי שמסתמך עליו, למקומם של עקרונות חוזיים בתחום דיני המשפחה ועוד. לצערי, בשיח המשפטי בישראל הדיונים הללו עודם בראשיתיים.

דלות החומר המשפטי הקיים בישראל בנושא דיני משפחה במערכות אזרחיות והדרך המפותלת והחלקית שבה מתהווים כיום דיני המשפחה האזרחיים מעוררות חשש שגם אם מסתמנת אפשרות פוליטית להנהיג מסלול נישואים אזרחי רשמי במדינת ישראל, אין המערכת האזרחית ערוכה למשימה המורכבת של עיצוב דיני משפחה אזרחיים. ואכן, במקרים רבים הצעות החוק שעסקו במרשמי זוגיות, כמו גם הצעות חוק שעסקו בכינונם של נישואים אזרחיים, התייחסו אך בקושי להסדרה המהותית של היחסים בין הנרשמים במרשם. במקרים אחרים הם כן עסקו בכך, אולם הפתרונות שהוצעו היו לא מספקים בעליל.

כדי לסבר את האוזן אזכיר הצעת חוק אחת שבה נאמר כי יהיו בישראל נישואים אזרחיים והנישאים יתגרשו בבתי משפט אזרחיים, אך לא הונחו שום קריטריונים לדיני הגירושים האזרחיים. שוו בנפשכם שההצעה הייתה מתקבלת! בני זוג היו נישאים בנישואים אזרחיים, אחד מהם היה מבקש להתגרש, השני היה מסרב, ובית המשפט היה נטול כל כלי משפטי להכריע בנושא. בהצעה אחרת העוסקת במרשם הזוגיות נכתב שאם ביקש אחד מן הצדדים לבטל את הרישום, יודיע על כך לרשם. האם התרה חד-צדדית ומידית של המרשם – בלי לעשות ניסיון כל שהוא לאחות את הקרע או לבדוק את עומקו, בלי להתייחס למכלול יחסי הצדדים ובלי להביא בחשבון את טובתם של ילדיהם של בני הזוג – משקפת את השקפת העולם החילונית-אזרחית בדבר הקשר הזוגי?
כשביקש ממני המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסח את הצעת חוק ברית הזוגיות כחלק מן החוקים הנלווים לפרויקט חוקה בהסכמה, ראיתי במשימה אתגר כפול: ראשית, ברוח העקרונות המקוריים שעמדו בבסיס רעיון המרשם ביקשתי לנסח הצעת חוק שתהיה רגישה הן לחששות ההלכתיים ולאינטרסים הדתיים הן לצרכים האזרחיים. שנית, הכנת הצעת החוק הייתה הזדמנות לניסוח הצעה כוללת של דיני זוגיות אזרחיים שיהוו את דיני המרשם ולהוביל דיון ציבורי אזרחי בתוכני הדינים הללו.

מחקר המדיניות ברית הזוגיות, המתפרסם בימים אלה ממש, מציג את הצעת חוק ברית הזוגיות שניסח המכון הישראלי לדמוקרטיה בהנחייתי. את ההצעה הזאת הנחתי בשלב מאוחר יותר לפני ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת בדיוניה על נושא החוקה בישראל. בדבריי במחקר הסברתי, בין השאר, כיצד הצעת המכון מתמודדת עם שני האתגרים הללו.

חשוב לי להדגיש שהדברים המוצעים במחקר המדיניות ברית הזוגיות הם הצעת פשרה. מכאן שהַצעתי אינה מתיימרת להיות הצעה מושלמת, העונה על כל הדרישות ומתחשבת בכל השיקולים של כל הצדדים המעורבים. נהפוך הוא. הן בעת הניסוח הראשוני של ההצעה הן בדיונים המרתקים שקיימתי עם חברי המכון ועם אישים נוספים בציבוריות הישראלית, על מנת לשכנעם לאמצה, שולבו ויתורים מכאיבים גם מהצד הדתי וגם מהצד האזרחי-ליברלי. כאדם דתי המחזיק בהשקפת עולם ליברלית עליי לומר כי גם הוויתורים הדתיים וגם הוויתורים האזרחיים הליברליים גרמו לי לעתים תסכול וסבל.

יתרה מזו, במהלך הדיון במחקר התייחסתי לכמה הסתייגויות שיש לי עצמי מהנוסח המופיע בהצעת חוק ברית הזוגיות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ולכן הצעתי לו כמה תיקונים, אשר לא התקבלו על דעתם של חברי המכון המבקשים להשתמש במרשם הזוגיות ככלי להקלת מצוקת הגירושים בישראל.

למרות הסתייגויותיי אני משוכנע שההצעה המוצגת כאן טובה בהרבה מהמצב הקיים, והיא עדיפה מהצעות פשרה אחרות העולות כעת בשיח הישראלי. לפיכך אני מקווה שהפוליטיקאים והציבור בישראל ישכילו לאמצה.