הספין של קרעי באיומי סגירת "כאן": הגברת התחרות או הגברת השליטה בתאגיד?
יתרונו של גוף שידור ציבורי חזק נובע מעצם קיומו, כעוגן מרכזי בשוק התקשורת, ולא במשיכת קהל גדול. התאגיד לא שימש חסם בפני התחרות אלא השלים את שוק היצירה המקורית המבוקש כל כך, כשהכנסות מתחריו המסחריים הצטמצמו.
הקמת תאגיד השידור הציבורי, על ידי ממשלת הליכוד, בין השנים 2016-2014 הייתה רפורמה שבכל מדינה מתוקנת היו מתגאים בה. היא התבססה על המלצות מקצועיות של ועדה שהוקמה על ידי שר התקשורת דאז, גלעד ארדן; על שיתוף פעולה בין חברות הקואליציה (ארדן מצד משרד התקשורת ויאיר לפיד מצד משרד האוצר) לבין ארגוני העובדים וארגוני המפיקים והיוצרים; ועל תהליך חקיקה מעמיק אבל נחרץ. אכן, אפשר לסמן גם כשלים בדרך: עובדים מרשות השידור שנפלו בין הכיסאות, ניסיונות פוליטיים בלתי ענייניים לחרב את התהליך, ואפשר גם להצביע על בעיות תפקודיות בתוך התאגיד עצמו. אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזו הייתה רפורמה כפי שרפורמה צריכה להתנהל, שהיא יצרה "buffer" בין התאגיד לבין הממשלה, כפי שראוי שיקרה כשמדובר בכלי תקשורת; שתאגיד השידור הוא אחד מגופי התקשורת המגוונים בישראל; ושהתוצרים שלו בתחומי ההפקה הישראלית המקורית והדיגיטל הם ברמה ובכמות שלא נראו כאן על המסכים מעולם.
ובכל זאת שר התקשורת הנכנס, שלמה קרעי, עובר מאולפן לאולפן ומסמן את התאגיד כאויב העם. בגלל התאגיד, טוען קרעי, אין תחרות בשוק הטלוויזיה, ובכלל, בארצות הברית אין שידור ציבורי. ההשקעה בחדשות לא מצדיקה את הרייטינג הנמוך, הוא הוסיף בראיון לערוץ 14 דל הצפייה.
כדאי לפרק את הטענות האלה אחת לאחת. התחרות בשוק הטלוויזיה כבר מזמן איננה בין התאגיד לבין ערוצי הטלוויזיה האחרים, משום ששוק התוכן האודיו-ויזואלי הפך לעשיר והיברידי מאוד, וכולל את הכבלים והלוויין שמפיקים תוכן עצמאי (יס והוט), את השחקנים הבינלאומיים (נטפליקס, דיסני פלוס ואמזון פריים), את פלטפורמות תוכן הגולשים שיש בהן גם ערוצי תוכן מושקעים (כמו יוטיוב) וגם את הסטרימרים כמו סלקום טיוי, פרטנר טיוי ופרי טיוי. לכן, כאשר שר התקשורת מבטיח לקדם תחרות אבל מתמקד בתאגיד השידור הציבורי ובערוצי הטלוויזיה, הוא, בפשטות, מפספס את תמונת השוק המלאה.
נמשיך. אנחנו, הישראלים, אוהבים מאוד יצירה ישראלית מקורית איכותית וצופים בה בהמונינו. אבל הפקה מקורית עולה המון כסף, והיא קיימת, ברובה, משום שהשחקנים המסחריים (12,13, יס והוט) מחויבים לכך בחקיקה, כנגזרת מההכנסות שלהם. בשנת 2021 הושקעו 270 מיליון שקלים מתקציב התאגיד ביצירה ישראלית מקורית, כשמחצית מן הסכום הושקע בהפקות שאותן מחויב התאגיד לרכוש ממפיקים חיצוניים כדי להגדיל את הגיוון. באותה שנה ירדה ההשקעה של השחקניות בשוק המסחרי בכשלושים אחוז, משום שההכנסות שלהן ירדו. כלומר, התאגיד איננו חסם בפני תחרות אלא ההיפך. הוא זה שישלים את שוק ההפקה המקורית כשהכנסות השחקנים המסחריים יורדות. אחרת, נמצא את עצמנו עם פחות ופחות סדרות איכות, ועם יותר אשפה טלוויזיונית זולה. לפני שרצים להפחית את הכסף הציבורי שמושקע בהפקות מקור דרך התאגיד, כדאי גם לזכור שמה שמפריע לתחרות הוא שכל השחקנים הדיגיטליים הקיימים לא מחויבים בנשיאה בנטל ההשקעה הישראלית המקורית, אבל לוקחים חלק הולך וגדל מעוגת הצפייה ומההכנסות מפרסום ודמי מנוי. כמה נוח שאפשר להתנפל על התאגיד במקום להתעמת עם יוטיוב ונטפליקס.
שידורי הספורט הם גם אחת מנקודות הכאב של הישראלים, במיוחד כאשר ספק תכנים אחד לוקח בעלות על אירועי ספורט משמעותיים ומעלה את מחיר הצפייה בהם בהתאם. שידורי המונדיאל והרייטינג המטורף שהם זכו לו הם עוד הוכחה לכך שיש סוגים של מפעלי ספורט שיש בהם עניין יוצא דופן ונכון שיונגשו בחינם לציבור דרך תאגיד השידור הציבורי. אם להיות כנים, יותר אנשים צפו במונדיאל מאלה שבחרו בשר התקשורת, כך שלפי עקרון בחירת הרוב צריך להשאיר דווקא את התאגיד.
אכן, בארצות הברית אין שידור ציבורי כמו אצלנו, כי שוק התקשורת שם שונה. די לזכור את הגודל שלו ואת השפה שהוא חולק גם עם בריטניה, קנדה ואוסטרליה, כדי להבין זאת. אם נסתכל על מדינות נוספות, נראה השקעה עצומה בשידור ציבורי. בין 2019 ל-2021 הוציאה ישראל על שידור ציבורי 21.23 דולרים לכל אזרח לשנה. באותן שנים גרמניה הוציאה 142.42 דולרים, נורבגיה 111.73 דולרים, בריטניה 81.30 דולרים וקנדה 26.51 דולרים.
יתרה מזאת, שני חוקרי כלכלת תקשורת מובילים בארצות הברית, ויקטור פיקארד וטימותי נף, בדקו את הקשר בין ההוצאה על שידור ציבורי מתוך התל"ג לבין החוסן הדמוקרטי של 31 מדינות, שישראל בתוכן. המחקר מצא שרמות גבוהות של מימון לתקשורת ציבורית, והגנות מבניות חזקות לעצמאות הפוליטית והכלכלית שלה, נמצאות בקורלציה עקבית וחיובית עם מדדי דמוקרטיה גבוהים. הממצאים האלה הם די אינטואיטיביים וגורמים לשאלה האם באמת ההתעללות בתאגיד השידור אצלנו מיועדת להגברת התחרות בשוק או להגברת השליטה הפוליטית בתאגיד, בעיקר בהקשר של שידורי החדשות. במחקר שהזכרתי לא נמצא מתאם משמעותי בין נתח הקהל של גופי השידור הציבוריים לבין הבריאות הדמוקרטית, כלומר היתרונות של גוף שידור ציבורי חזק נובעים מהעובדה הפשוטה שהוא קיים - עוגן מרכזי בשוק התקשורת - ולא בהכרח שהוא מושך קהל גדול. בשנת 2021 הושקעו 90 מיליון שקל מתקציב התאגיד בחדשות בטלוויזיה ובדיגיטל, סכום דומה לתקציבי חברות החדשות של ערוצים 12,13. אכן, הרייטינג לא גבוה ואולם הוא נמצא בעליה, שהיא מרשימה דווקא בשל הירידה בצפייה במהדורות החדשות בערוצים המסחריים.
בשנת 2015, באחד מדיוני הפיקוח על תהליך סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי בוועדה המיוחדת בכנסת, ישבתי לצדו של מי שהיה אז האפוטרופוס הכללי ומונה להיות מפרק רשות השידור. חדר הדיונים היה עמוס עד להתפקע במשתתפים ובמצלמות טלוויזיה כאחד, והצעקות הגיעו עד לב השמיים. אני מגיע עכשיו, סח לי שכני לשולחן, מדיון בוועדת החוקה של הכנסת, שעסק בנושא חוק חדלות פירעון, החוק שאמור להוות רשת הביטחון האחרונה למי שגורלם לא שפר עליהם. ישבתי שם לבד עם יו"ר הוועדה ואף חבר כנסת לא הופיע לדיון. איך את מסבירה את זה שכאן כולם נמצאים?
ובכן, גם שר התקשורת החדש יודע היטב שלסחרירים בנוגע לרגולציית תקשורת יש תגמול מיידי: סיקור אינטנסיבי על ידי התקשורת עצמה. זה אחד הגורמים המרכזיים שיוצרים תמריץ עבור חברי כנסת להתערבות יתר בשוק התקשורת. אז אולי כדי להבטיח תחרות בשוק הזה, צריך פשוט להפסיק להאכיל את הטרול.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12