הדמוקרטיה במוקד הבחירות

יש לקוות שמערכת הבחירות המתרגשת עלינו תהיה התמודדות של השקפות עולם ואג'נדות פוליטיות ברורות, וכי הציבור לא יאפשר למבקשים את אמונו לרקד בנשף מסכות. אין להסתפק בנושאים הקריטיים של מדיניות החוץ והפער החברתי הבלתי נסבל. חשובה כמותם שאלת זהותה של המדינה.

דמוקרטיה המגינה על כלל האזרחים ופועלת לקדם שוויון הזדמנויות לכול. התמונה באדיבות Shutterstock

מאמר זה פורסם בחלקו בעיתון מעריב בתאריך 3.12.2014

העובדה שנלך שוב לבחירות, כאשר פחות משנתיים חלפו מאז הבחירות הקודמות, היא מצערת. בחירות תכופות פוגעות באפשרות להנהיג רפורמות וליישמן. הן מגבירות את תחושת המיאוס של הציבור כלפי הפוליטיקה. הן עלולות להביא לירידה בהשתתפות הציבור בבחירות.

אולם, במקרה של הקואליציה הנוכחית יש לשקול נזקים אלה מול הנזקים הכרוכים בדשדוש במקום ובהעדר התמודדות עם האתגרים הגדולים הניצבים בפני המדינה - ביחסי החוץ שלה ובתוך החברה פנימה. מזמן לא הייתה בארץ תחושת נכאים והעדר תקווה כמו זו שפוקדת לאחרונה את הציבור.

אם לא די בכך כדי להצדיק את תום כהונתה של הממשלה והליכה לבחירות, מצטרף לכך גם המשך המתקפה שהחלה בכנסת הקודמת על הדמוקרטיה הישראלית, ששיאה בהצעת חוק הלאום.

מתקפה זו מקיפה ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בזכויות אדם ובפרט בזכויות המיעוט הערבי, מיעוטים אחרים וקבוצות מוחלשות בחברה הישראלית, בחופש הביטוי וההתאגדות, וכן בבית המשפט העליון ובסמכויותיו. לאחרונה, בחר הימין הקיצוני, בתמיכת ראש הממשלה, לקעקע את אופייה הדמוקרטי של המדינה ולהכפיף אותו לתפיסה קיצונית של לאומנות-דתית. מהלך זה, המטיל צל כבד על אופייה היהודי של המדינה, מפלג את הציבור היהודי, מפריד בין יהודי ישראל ליהודי העולם ומחרחר מדנים בין המדינה לבין מיעוטיה.

כמו בכנסת הקודמת, יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות פועלות בשלושה מישורים: פגיעה באזרחי ישראל הערבים; פגיעה בחופש הביטוי וההתאגדות; וכן פגיעה בסמכויות בית המשפט העליון.

הראשונה, שסימנה את הכיוון, היתה ההצעה לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כך ש-61 חברי כנסת יוכלו להתגבר על הזכויות המנויות בחוק, וכן על פסיקה של בג"צ בדבר חוק שאיננו חוקתי. ההצעה עברה בועדת השרים לעניני חקיקה והיא מעוכבת בעקבות ערר שהגישה שרת המשפטים.
בגזרת הפגיעה בערבים, נמצאת בראש ובראשונה הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עליה דובר רבות, שהיא למעשה "אבן הראשה" לכל מארג החקיקה המבקש להעניק זכויות יתר ליהודים על פני לא-יהודים, בישראל. בכל נוסחיה השונים, אין בה את האלמנט הבסיסי שמאזן את הקביעה בדבר היותה של ישראל מדינת הלאום: שוויון זכויות מוחלט לכל המיעוטים החיים בקרבה.
הצעות נוספות שהועלו, נועדו לרדוף את חברי הכנסת הערבים. הצעה אחת הנקראת שלא במקרה "חוק חנין זועבי", נועדה לאפשר לחברי הכנסת ללבוש לרגע גלימות שופטים ו"להרשיע" חבר כנסת בתמיכה במאבק מזויין של ארגון טרור כנגד ישראל – ובכך להרחיקו מהכנסת. כך, מצופה מאותם חברי כנסת שטוענים כלפי זועבי שהיא בוגדת ותומכת בטרור, לקבוע באובייקטיביות עובדות ולהסיק מסקנות משפטיות, וזאת בהליך שיביא לתוצאה קיצונית ביותר הפוגעת בזכות לבחור ולהיבחר. הצעה אחרת, שאמורה היתה לעלות ביום ראשון הקרוב לועדת השרים לענייני חקיקה, מבקשת להעמיד את חברי הכנסת הערבים אל הקיר – היא דורשת מהם להישבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית" בעת כניסתם לכהונה, בעוד שהיום נוסח השבועה הוא התחייבות לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה.

נסיון זה להכריח את חברי הכנסת (ומה לגבי שופטים? עובדי מדינה אחרים?) להישבע למדינה היהודית בעוד שבעבורם מדובר בשם קוד לאפלייה ולהדרה עלול לגרום (ואולי לכך מכוונים המציעים) לכנסת להיות נקייה מיהודים. אוי לה לדמוקרטיה שלא יהיה בפרלמנט שלה נציגות למיעוט המונה מעל 20 אחוז מתושבי המדינה.

בתחום הפגיעה בחופש הביטוי נידונה בועדת החוקה הצעתו של ח"כ שטבון לפיה ניתן יהיה לתבוע את "כבודו" ושמו הטוב של צה"ל, בניגוד לכל ציבור אחר, שאינו יכול לתבוע תביעת לשון הרע – מהלך שעלול למנוע תחקירים וכתבות ביקורתיות על הצבא – גוף שבמובהק אמור להיות חשוף במיוחד לביקורת חופשית במדינה דמוקרטית. כמו כן, הצעת חוק אחרת המאיימת לפגוע בחופש ההתאגדות היא ההצעה לפגוע בהכנסותיהם של ארגוני זכויות אדם ("ארגוני שמאל") מתרומות "מדיניות" זרות – מבלי, כמובן, לפגוע בהכנסות של ארגוני ימין הזוכים לתרומות של אזרחים זרים פרטיים. ואין לשכוח גם את הצעת החוק הפרסונלית שנועדה לסגור את העיתון "ישראל היום" (שנתמכה על ידי נציגים מסיעות מהאופוזיציה והקואליציה).

אם כן, אין מדובר אך בהצעות נקודתיות. מדובר במבול שלם של חקיקה אנטי דמוקרטית, הפוגעת בתחומים שונים ובהיבטים השונים של הדמוקרטיה המהותית, שאינה מושלמת גם-כך, בישראל. יתכן כי יש קשר לכך שחלק מהפוליטיקאים הריחו כבר את הבחירות וחיפשו נקודות של פופוליזם.

יש לקוות שמערכת הבחירות המתרגשת עלינו תהיה התמודדות של השקפות עולם ואג'נדות פוליטיות ברורות, וכי הציבור לא יאפשר למבקשים את אמונו לרקד בנשף מסכות. אין להסתפק בנושאים הקריטיים של מדיניות החוץ והפער החברתי הבלתי נסבל. חשובה כמותם שאלת זהותה של המדינה. הגיעה העת שהמפלגות ישימו "על השולחן" את תפיסת עולמן בנושא זה, ולא יסתתרו מאחורי ניסוחים מפותלים. כך יוכל הציבור לשפוט – האם ברצונו לחיות במדינה חופשית, בה מוגנות זכויות היחיד והמיעוט, או במדינה שבה רוב פוליטי יכול לפגוע בזכויות אלה באין מפריע? האם הציבור עומד על עליונות המשפט שתגן עליו מפני עריצותו של רוב פוליטי, כפי שכתב מנחם בגין, או שהוא מוכן להפקיר את זכויותיו בידי רוב פוליטי, הרשאי לעשות בהן כרצונו? האם הציבור מחשיב את זכויותיו או שמא הוא מקל בהן ראש?

האם מקבל העם את גישתם של מציעי חוק הלאום, לפיה סובלת ישראל מכך שהיא דמוקרטית מדי, חופשית מדי, מחויבת מדי לזכויות האדם? האם סבור הציבור שיהודיות המדינה מחייבת התנכרות ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה"? כלומר, שאין אנו מוכנים לקבל על עצמנו את מה שקיבלו על עצמם האבות המייסדים בהכרזת העצמאות? האם העם תומך בחיזוק מעמדה של הדת במדינה, באופן שיאפשר לפגוע בנשים, בהומוסקסואלים ובלא יהודים, ויפגע בסיכוי להסיר את המונופול הדתי על נישואין וגירושין בישראל? האם ישראל רוצה להידמות למדינות כמו רוסיה וונצואלה שמטילות מגבלות על ארגוני זכויות האדם?

אלה מקצת מהשאלות שכמעט ולא נידונות במערכות בחירות. השאלות האלה מצביעות על מחלוקת בציבור הישראלי בדבר מהותה של הדמוקרטיה: שלטון כול יכול של רוב פוליטי ותו לא או שיטה שלטונית, הנזקקת להכרעות רוב, תוך שהיא מבוססת על שוויון ערך האדם ושוויון זכויות אזרחי, מחויבות לזכויות אדם וזכויות מיעוטים, הוגנות, שלטון החוק והפרדת רשויות. על הציבור בישראל להכריע בבחירות הבאות מהי תפיסת הדמוקרטיה המקובלת עליו. זו שעת כושר להכריע לטובת דמוקרטיה המגינה על כלל האזרחים ופועלת לקדם שוויון הזדמנויות לכול.