איך יוצאים מהלופ של עוד ועוד (ועוד) בחירות?

אילו היו מאומצות בישראל מספר רפורמות שהוצעו בעשורים האחרונים, היינו היום במדינה עם ממשלה יציבה ותקציב- בלי בחירות רביעיות, בלי פלונטר פוליטי ובלי ממשלות מעבר

Flash 90

מה אם הייתי אומר לכם ולכן שאילו היו מאומצות בישראל מספר רפורמות שהוצעו בעשורים האחרונים, היינו חיים וחיות היום במדינה עם ממשלה יציבה ותקציב? בלי בחירות רביעיות, בלי פלונטר פוליטי ובלי ממשלות מעבר. כל זה, כשהעדפות הציבור נשארות מפוצלות כשהיו (למשל, בין מחנה ביבי למתנגדיו), והציבור נותר מחולק לשבטים על דרך חייהם, העדפותיהם, ערכיהם והאינטרסים שלהם.

ובכן, זה היה יכול להיות אפשרי, אילו הייתה נעשית כאן רפורמה בשיטת הרכבת הממשלה ובשיטת הבחירות.

נסביר: שיטות ממשל שונות מתרגמות באופן שונה את העדפות הציבור, וממירות אותן לטובת כינון קואליציות וממשלות שמבוססות עליהן. משכך, הן מספקות תמריצים שונים להתנהגויות שונות, הן של הפוליטיקאים והן של הבוחרים.

ניקח, למשל, את הרעיון שמקודם כבר במשך עשורים, בעיקר על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיו ראש הרשימה הגדולה יוכרז באופן אוטומטי כראש הממשלה, ללא צורך בהצבעת אמון בכנסת. נכון, הממשלה שהייתה קמה עדיין הייתה צריכה לצרף מפלגות לטובת כינון רוב לקידום מדיניות (או לפחות לקבל תמיכה מבחוץ ליוזמות חקיקה במקרה של קואליציית מיעוט), וגם כאן ניתן היה להקדים בחירות. אולם היה נוצר מצב שבו הייתה לגיטימציה לראש הממשלה לכונן ממשלה מעצם כך שקיבל את תמיכתו של חלק ניכר מהציבור, ולמפלגות היה קל יותר להצטרף אליו, או לפחות לתמוך בו מבחוץ על תנאי. כמו כן, פוליטיקאים שהיו מודעים מראש לכלל הזה, היו יוצרים רשימות, ואולי אף מפלגות, משותפות עוד ערב הבחירות, ולא אחריהן. זאת, משום שלראש מפלגה גדולה היה חשוב לצרף אותם אליו כדי להגביר את סיכוייו לנצח, ולהם היה אינטרס להצטרף אליו כדי להגביר את סיכוייהם להיות חלק חשוב בממשלתו. גם הציבור מצדו, ביודעו כי ראש הרשימה הגדולה יכהן כראש הממשלה, היה נוטה להצביע לרשימות הגדולות כדי להגדיל את הסיכויים של העומד בראשן, והפיצול של מפת המפלגות הישראלית היה קטן משמעותית.

והנה דוגמה לרעיון אחר, הפעם של תיקון שיטת הבחירות: כמעט כל הרפורמות המוצעות כוללות בתוכן אימוץ של מחוזות בחירה. כך, במקום מחוז בחירה ארצי אחד של 120 מושבים, יהיו מספר מחוזות שבהם ייבחרו נציגים, בהתאם לגודל המחוז. צעד כזה ייצור לחצים לגיבוש רשימות ומפלגות גדולות ולהצבעה להן, משום שעל מנת להיבחר באזור בחירה יזדקקו המפלגות לתמיכה גדולה יחסית (במחוז בחירה של עשרה נציגים, למשל, הן יזדקקו לתמיכה של כעשרה אחוזים כדי להכניס נציג אחד, הרבה מעל אחוז החסימה הארצי הקיים כיום). כדי להבטיח שידובר במפלגות לאומיות ולא אזוריות, יחייב החוק להעמיד מועמדים בכל המחוזות, ויתנה מימון בחירות בהשגת שיעור תמיכה מינימלי ברובם.

עד כאן הרעיונות הטובים. ישנן גם לא מעט הצעות, שעד כמה שקשה להאמין במצבנו הנוכחי, עלולות להרע אפילו יותר את המצב. כך, למשל, חזרה לבחירה ישירה של ראש הממשלה בנפרד מהכנסת, תתרום לריסוק נוסף של המפלגות הגדולות ולפריחת המפלגות המגזריות, שכן האזרחים, ממש כמו בבחירות 1996 וביתר שאת בבחירות 1999, יפצלו את קולם בין המועמד לראש ממשלה לבין מפלגה מגזרית; אותו הדבר לגבי שינוי משטרי שייפרד מהשיטה הפרלמנטרית, שהוכיחה עצמה במשך שנים בישראל ובעולם, לעומת השיטה הנשיאותית שיצרה לא פעם מדרון חלקלק אל עבר משטר אוטוריטרי; כך גם הרעיון לאמץ שיטת בחירות רובית כמו בבריטניה, ההופכת רוב יחסי (לעיתים של כשליש מן הבוחרים) לרוב בפרלמנט.

נותר רק לקוות שמעז ייצא מתוק, וכי הקואליציה שתקום כעת או, לא עלינו, בעוד סיבובי בחירות נוספים, תתמקד בשינויים שיחזקו את הדמוקרטיה הישראלית ויחזירו לה את יכולת ההסכמה. דווקא בעת הזו, כשלכנסת נכנסות 13 מפלגות בעלות תפיסות עולם שונות ומנוגדות במרבית התחומים, ההסכמה על הצורך בשינוי השיטה יכולה להיות הדבק המאחד ביניהן. אמנם מדובר בדבק לזמן מוגבל בלבד, אבל לאחריו, ניתן יהיה ללכת לבחירות עם סיכוי גבוה יותר לכינון ממשלה יציבה ומתפקדת.

פורסם לראשונה ב-N12.