הסוגיות החדשות שמגדירות את הפוליטיקה הישראלית

במבט לאחור על השנתיים האחרונות, ניתן לזהות מספר תהליכי מפתח שנבעו מחוסר היציבות הפוליטית, ויעצבו את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית השברירית - בהם החזרה למערכת פוליטית מבוזרת ורעועה, שחיקת מוסד המפלגה, שינוי בהגדרת הציבוריות הישראלית ולגיטימציה הולכת וגוברת להשתלבות נציגי החברה הערבית בקואליציה

Flash 90

במשך העשור האחרון השתדלתי לא להצטרף לאלו שקוננו על קץ הדמוקרטיה, למרות שללא ספק הועלו על סדר היום שורה של יוזמות שנועדו לשחוק אותה ולשנות את פניה. אבל, עם הגיענו למערכת הבחירות הרביעית בתוך פחות משנתיים, ניתן לומר בביטחון שזוהי אזעקת אמת. רצף האירועים שחווינו והתכניות שעל הפרק מוכיחים כי הדמוקרטיה הישראלית שברירית הרבה יותר משדמיינו.

נכון לחודש אוקטובר, 57% מסכימים עם האמרה שהשלטון הדמוקרטי בישראל בסכנה. בקרב החברה החרדית, 71% סבורים שהרכיב הדמוקרטי בישראל חזק מדי ו-70% לא נותנים אמון בבית המשפט. סקירת עמדות הבוחרים לפי מפלגות בחודש פברואר האחרון מראה שחיזוק יכולת הפיקוח של הכנסת על הממשלה הוא פחות או יותר הנושא היחיד שיש הסכמה לגביו בהקשר של עיקרון הפרדת הרשויות. כאשר אנחנו עוברים לבחון את העמדות ביחס לכוח שיש להעניק לבית המשפט, חיוניות הפרדת הרשויות והרכב הוועדה למינוי שופטים, אנחנו חוזרים לראות פיזור רחב מאוד (ודי צפוי) של עמדות, כאשר בקצה ה'שמרני' מצביעי המפלגות החרדיות, ואילו בקצה הליבראלי, מרץ והעבודה. עובדה זו רק מחדדת את החשיבות שביצירת שפה וכללים חוקתיים מוסכמים ומשותפים, תוך שמירה על מחויבות לערכים דמוקרטיים.

במבט לאחור על 'רכבת ההרים' הפוליטית של השנתיים האחרונות, ניתן לזהות מספר תהליכי מפתח מרכזיים:

ראשית, החזרה למערכת פוליטית רעועה ומבוזרת. חשבנו לרגע כי עלייתה של מפלגת כחול לבן סימלה את חזרתו של עידן פוליטי מרענן ומשקם, כזה שבו מתקיימות שתי מפלגות גדולות ורחבות המציעות חלופה שלטונית בכל תחומי החיים. אך תקווה זו התפוגגה לאחר התרסקותה של כחול לבן.

יותר מכך, מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת במגמה של שחיקת המפלגות כמוסד. המפלגות חדלו לתפקד כארגון שמצמיח מנהיגות, מקיים דיון אמיתי על רעיונות וחלופות מדיניות. במקום זאת, גושי מפלגות שבריריים מוקמים באמצעות "בלוקים טכניים" רק כדי להתפרק ביום שאחרי הבחירות, וישראל ממשיכה לשבור שיאים בהיקפי הפרסונליזציה של הפוליטיקה. כלומר, הפוליטיקה עוסקת בעיקר באנשים ולא ברעיונות או מהות. מנקודת מבטי, כמי ששימש מנכ"ל של מפלגת שלטון לפני כ-15 שנים, נראה כי המפלגות כבר ויתרו לחלוטין על היומרה להשקיע בפיתוח המוסדות המפלגתיים.

נכון לחודש יוני האחרון, 46% מהציבור סבורים שלא חשוב למי הם מצביעים, משום שזה לא ישנה את המצב בשטח. בהתאם, האמון של אזרחי ישראל במפלגות, ערבים ויהודים כאחד, הולך ונחלש באופן עקבי (47% נכון לחודש אוקטובר, לעומת 28.5% בחודש יוני האחרון). זה מחזיר אותנו שוב לתובנה הבלתי נמנעת, כי בהיעדר שינוי מבני ממשי שיכלול יוזמות לחיזוק משמעותי של מוסד המפלגה לצד שינוי שיטת הבחירות, נתקשה לחזות שיקום כלשהו למערכת הפוליטית החלשה והמפוצלת.

תופעה חדשה, מרתקת ורבת השלכות שניתן להצביע עליה היא ההתארגנות מחדש של הפוליטיקה והציבוריות בישראל סביב 'צירים' שעיקרם שאלות זהותיות ודמוקרטיות. כלומר, השאלה המשמעותית ביותר שמארגנת כיום את הפוליטיקה שלנו היא מהו האיזון הנכון בין המרכיב היהודי והדמוקרטי בזהות המדינה וכיצד זה צריך להשפיע על מבנה ותפקוד המוסדות שלה.

מאז האינתיפאדה השנייה, עוצב השיח הפוליטי סביב 'קו שבר' של ״ימין-מרכז-שמאל״, כאשר היחס לשאלות המדיניות והביטחוניות הוא הדומיננטי ביותר בהגדרת הזהות המפלגתית. היחס להסכמי אוסלו, להשלכות האינתיפאדה השנייה ולהתנתקות הגדירו במידה רבה את הזהות הפוליטית של האזרחי הישראלי. זה השתנה. הנושאים המדיניים והביטחוניים כמעט ואינם עומדים על הפרק בשיח הפוליטי. כך גם קשה להבחין באופן מפורש בין גישות כלכליות שונות ומובחנות כתו היכר של המפלגות השונות. את מקומן של השאלות 'הישנות' תפסו שאלות חדשות ובראשן - היחס לנתניהו והגישה למוסדות הממלכתיים והדמוקרטיים. למעשה, אפשר להגיד שההבדל המרכזי בין שלוש מפלגות הימין הגדולות הטוענות ל״כתר״ – מפלגת הליכוד, תקווה חדשה וימינה, הוא ביחס שלהן למוסדות הממלכתיים, למערכת המשפט, לתפקודם של "שומרי הסף" בשירות המדינה ולשאלות של דת ומדינה, הגנה על החירויות במרחב הציבורי ולשסעים בחברה הישראלית.

שינוי משמעותי נוסף, שעשויות להיות לו השלכות דרמטיות על המערכת הפוליטית בעתיד, נוגע לשאלת השתלבותם של נציגי החברה הערבית בקואליציות. הציפייה של רוב מוחץ מקרב האזרחים הערבים להשתלבות נציגיהם בעשייה הפוליטית גם בממשלה, מבטא סדר עדיפויות חדש ומשנה מציאות. ייתכן כי משבר הקורונה שימש כזרז משמעותי לכך שהסוגיות החברתיות-כלכליות הפכו לבעלות חשיבות רבה ולחלק מהותי בציפיות אזרחי החברה הערבית מנציגיהם בבחירות הקרובות. התפיסה לפיה הפוליטיקאים הערבים מתמקדים אך ורק בקידום הסוגיות הלאומיות הפלסטיניות הופרכה. מגמה זו, של שילוב הערבים בפוליטיקה הקואליציונית הישראלית, זוכה לתמיכה הולכת וגוברת בקרב בציבור היהודי (למרות שההסכמה לכך היא עדין במיעוט). הנתונים מלמדים כי המהלכים שיזם ראש הממשלה נתניהו לשיתוף פעולה עם מפלגת רע"מ בראשות ח"כ מנסור עבאס הגבירו את התמיכה והלגיטימציה בקרב הציבור היהודי לשילוב רע"מ והסיעה המשותפת בקואליציה. ההשלכות של השתלבות זו על המפה הפוליטית עשויות להיות משמעותיות ביותר.

עיצוב השיטה הפוליטית הישראלית היא אמנם משימה שנתונה בעיקר בידי הנציגים הנבחרים במערכת הבחירות הנוכחית, אבל גם לנו כאזרחים במדינה דמוקרטית ישנו תפקיד חשוב ומרכזי. פעולת ההצבעה בבחירות, על אף התחושות הקשות והייאוש שמביאה עמה מערכת בחירות רביעית בתוך כשנתיים, מהווה מימוש של הזכות הכי חשובה בדמוקרטיה - הזכות להשפיע על זהות השלטון ועל דרכו. לרוב אזרחי העולם לא שמורה הזכות הזאת, וגם הדמוקרטיה שלנו שברירית ולא ניתן לקבל אותה כמובנת מאליה. לכן, ראוי שכולנו נצא להצביע ונחזק את הדמוקרטיה.

פורסם לראשונה ב-N12.