במקום פתרון מידתי- המדינה בחרה בצעד גורף וקיצוני

ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שמונעת מאזרחיה לשוב אליה. התנערותה מאחריות על חייהם ובריאותם של אזרחיה בחו״ל מצביעה על שבריריות מעמדן של זכויות ותפיסות היסוד שמרכיבות את האמנה החברתית הישראלית. שיקומן יהיה לפתחנו ביום שאחרי הקורונה

Flash 90

השילוב בין הופעתן של מוטציות חדשות, הביקורת הנוקבת שנמתחה על המדיניות הכושלת של הממשלה סביב הפיקוח על נתב״ג והפאניקה שאחזה במקבלי ההחלטות בשל החשש מעליה נוספת בתחלואה ערב בחירות, הוביל את ישראל לנקוט באמצעי בו לא נקטה אף מדינה דמוקרטית בעולם: למנוע מאזרחי המדינה לשוב אליה מחו״ל. המדינה אף הגדילה לעשות ואסרה גם על יציאתם של אזרחים מהמדינה - גם זה מהלך חריג ביותר, שרק מדינות דמוקרטיות בודדות נקטו בו.

אין ספק, על הממשלה מוטלת החובה לנקוט באמצעים משמעותיים נגד המוטציות החדשות, אולם מטרידה ביותר הקלות שבה היא מוכנה הייתה לפגוע בזכויות יסוד, במקרה זה בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי ״כל אדם חופשי לצאת מישראל״ ו״כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל״. זאת, כאשר ברור שישנם אמצעים חלופיים, פוגעניים פחות, להתמודד בצורה טובה עם הסיכון. למשל, ניתן היה לדרוש בדיקות קורונה לפני ואחרי הטיסה, לבצע אכיפה יעילה יותר של חובת בידוד במלוניות או בבית, להבחין בין מי שכבר התחסן או חלה ומי שלא, או בין מי שיוצא מהארץ לתקופה קצרה ומי שיוצא לתקופה ארוכה ועוד. אולם המדינה בחרה "לדלג" מעל כל הפתרונות המידתיים האלה ופנתה ישירות לפתרון הקיצוני, הגורף והפוגעני ביותר.

כמו בהקשרים אחרים של המאבק בקורונה, גם כאן בולט הזלזול מצד הממשלה בעצם הרעיון של זכויות יסוד כמגבלה על כוח שלטוני וכביטוי לתפיסות דמוקרטיות בסיסיות. במקום להתעמת עם מפרי הבידוד ולאכוף באופן דווקני את החוק, הממשלה בחרה לפגוע בצורה בלתי מאוזנת בזכות הבסיסית של כל ישראלי לצאת מארצו שלו ולהיכנס אליה. במקום טיפול נקודתי בבעיית התפשטות המוטציות בישראל, דבר המחייב מאמץ ניהולי מתמשך, הממשלה בחרה לפעול בשיטת ה״זבנג וגמרנו״. האופן השרירותי של מהלך סגירת הגבולות יצר שורה ארוכה של מצבים אבסורדיים, שאין שום קשר בינם לבין סיכון אפידמיולוגי. אפילו יציאתם מהארץ של חולים סופניים שביקשו לנסוע לחו״ל על מנת לסיים שם את חייהם בכבוד נמנעה (בסופו של דבר, ועדת החריגים של משרד התחבורה התירה את יצאתם, רק לאחר מאבק ציבורי של המשפחות).

אין זה מקרה שאף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם לא נקטה באמצעי כה דרקוני. מדינות דמוקרטיות מבוססות על אמנה חברתית שבמרכזה מצוי הרעיון כי המדינה שייכת לאזרחיה, השלטון שואב כוחו מהסכמת האזרחים וייעודו הוא לשרת אותם. מדינה המונעת מאזרחיה שלה להיכנס לשטחה מפרה אפוא עקרון בסיסי של האמנה החברתית שביסוד המדינה. היא מונעת מבעלי הבית להיכנס אל הבית. מעבר לכך, סגירת שערי המדינה בפני האזרחים מעמידה אותם במקרים רבים במצב בלתי אפשרי - גולים מחוץ לארצם, בלי יכולת לכלכל את עצמם ולהמשיך לנהל את חייהם, והכל במהלך משבר בריאותי עולמי חריף. יחס מופקר שכזה של המדינה כלפי אזרחיה מדהים במיוחד כשמדובר במדינה שהוקמה לשמש ארץ מקלט לעם נרדף, ושלרוב אינה חוסכת מאמץ בסיוע לאזרחים הנמצאים במצוקה בפינות רחוקות בעולם.

התנערות הממשלה מחובתה הבסיסית ליטול אחריות על חייהם ובריאותם של אזרחיה המצויים בחו״ל, כמו גם אמצעים קיצוניים אחרים שישראל נקטה בהם, דוגמת מעקבי השב״כ - גם כאן, היחידה מבין המדינות הדמוקרטיות - מצביעה על שבריריות מעמדן של זכויות היסוד ותפיסות היסוד שמרכיבות את האמנה החברתית הישראלית. הם גם מלמדים על חולשתם הגדולה בעת הנוכחית של שומרי הסף, אותם גורמים בתוך הממשלה ומחוצה לה שאמורים למנוע מהממשלה לדרוס את זכויות הפרט, אך מעמדם נשחק עד דק במהלך השנה האחרונה כתוצאה מהקורונה והמשבר הפוליטי סביב משפטו של ראש הממשלה.

גם מהבחינה הזו, כמו במישור הבריאותי, הכלכלי והפוליטי, ישראל תידרש בעידן שלאחר הקורונה למפעל של שיקום - שיקום האמנה החברתית, שיקום ההגנה החוקתית ושיקום מעמדם של שומרי הסף של הדמוקרטיה.

פורסם לראשונה ב-N12.