יועץ או תובע?

האם הפצ"ר, שהוא יועץ משפטי של הצבא, היה צריך לתפקד כיועץ משפטי של הרמטכ"ל (כקבוע בחוק שיפוט צבאי) או כמי ש"מפקח על השלטת המשפט בצבא" (כקבוע באותו חוק עצמו)? על חלקו של אלוף במיל' אביחי מנדלבליט בפרשת הרפז.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ בתאריך 29.10.14

היועץ המשפטי לממשלה נכנס, לא מכבר, לרבע האחרון של תקופת כהונתו ובעתיד הקרוב יתחדש הדיון הציבורי והמקצועי באיוש המשרה לכשתתפנה. זו העת לעורר את הדיון בדבר סמכויותיו של היועץ שחובש, כידוע, שני כובעים: ראש התביעה הכללית, המפעיל את הדין הפלילי במדינת ישראל, ויועץ משפטי של הרשות המבצעת. בזמנו, בעת שהייתי מועמד לתפקיד, תמכתי בהצעת חקיקה לפיצול התפקיד, מהנימוקים הבאים:

אין קשר מקצועי בין שתי הפונקציות, כל אחת מהן מחייבת מומחיות אחרת לחלוטין. אם ימונה בעל מקצוע במשפט האזרחי, חכם ומנוסה ככל שיהיה, יופקד השוט הפלילי בידי טירון שהחלטותיו הלא-מושכלות עלולות לחרוץ גורל אישי ואף להפיל ממשלות. אם, מנגד, ימונה פליליסט, נמצאנו מפקירים את הייעוץ לממשלה – ולמעשה, למדינה ולחברה כולה – בכל שאר העניינים, בידי מתלמד. מי שיעמוד בראש מערכת שלטון החוק בישראל ומי שיהיה התובע הכללי חייבים להיות הטובים בתחומם, ולא אדם לכל עת, "בעל מלאכות הרבה".

הטיעון השכיח, לפיו יועץ שלא יוכל להעמיד לדין את ראשי השלטון יאבד את כוחו גם בפונקציה הייעוצית, מעורר חלחלה. זהו טיעון מעליב, דמוקרטית ותרבותית, שמניח שנבחרי הציבור מנהלים את ענייני המדינה בהתאם לאיום האישי שעלול להיות מופעל נגדם על ידי התובע הראשי. יש לדחות זאת בשתי ידיים.

זאת ועוד: קיים ניגוד עניינים מובנה ומובהק בין שני התפקידים. יועץ משפטי לממשלה אמור להושיט לה עזרה מקצועית, ובכלל זה לשרים ולכל המערך המבצע. מנגד, התובע, אמור לעמוד מול הממשלה, במקרים הנדרשים, ולהפעיל נגדה מקל חובלים. אלו שתי עמדות נפשיות ומקצועיות שונות בתכלית. דוגמא מרתקת לבלבול בין השתיים נידונה עכשיו בפרשת מזכיר הממשלה, והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אביחי מנדלבליט.

העובדות שפורסמו פשוטות: הרמטכ"ל אשכנזי הודיע ליועץ המשפטי של הצבא כי "מסמך הרפז" בידיו ושאל כיצד עליו לנהוג. הפצ"ר ביקש "לישון על זה לילה" ולמחרת ייעץ לרמטכ"ל, כנדרש, שיודיע ליועץ, וכך נהג אשכנזי. במהלך היממה שחלפה, הפצ"ר שוחח עם עוזר בכיר של היועץ, אך לא דיווח על מה שנודע לו. בגין השתהות זו המליצה המשטרה להעמיד את מנלדלבליט לדין. הטענה היא שבמחדלו שיבש הליכי חקירה והפר אמונים.

אתעלם מהממד הגרוטסקי והטראגי של הפרשה: משרת ציבור מעולה, אלוף במילואים, נמרח בזפת ונוצות בגלל דבר שאיננו אפילו זוטות. צריך לקוות שהיועץ המשפטי לממשלה יקבל החלטה מהירה לדחות את ההמלצה המוזרה. הדבר נדרש הן מפאת עינוי הדין והן מפאת התפקיד הנוכחי, ואולי גם תפקידים עתידיים, של מנדלבליט.

הסיפור מעלה את השאלה העקרונית: האם הפצ"ר, שהוא יועץ משפטי של הצבא, היה צריך לתפקד כיועץ משפטי של הרמטכ"ל (כקבוע בחוק שיפוט צבאי) או כמי ש"מפקח על השלטת המשפט בצבא" (כקבוע באותו חוק עצמו)? אם הוא עורך הדין של הרמטכ"ל, חל על המידע שקיבל החיסיון שבין עורך-דין ולקוח ומוטלת עליו חובת סודיות שלא לחשוף את המידע לשלטונות. אם כך, מה פשעו? הנה כי כן, הזהות הכפולה של יועץ משפטי (לממשלה או לצבא) היא פח יקוש: אם יפעל לטובת הלקוח הנועץ בו, יואשם בפגיעה באינטרס הציבורי. אם יפעל לטובת האינטרס הציבורי, יישאר הלקוח – רמטכ"ל, שר או כל משרת ציבור – ללא ייעוץ משפטי עצמאי.

אף שהפיצול נדרש, רבים וטובים מתנגדים לו משום החשש שהדבר יפגע בשלטון החוק. כעולה מהדברים, הצעתי הפוכה: הפיצול חייב להיעשות בדרך שתחזק את יכולת התפקוד של כל אחד משני המשרדים. נדרשת מחשבה רעננה, שתעוגן בחוק, שיבטיח הן את חיזוק הייעוץ המשפטי ושיקום שלטון החוק והן את ביצור התביעה הפלילית. בינתיים, יש לדחות את ההמלצה נגד מנדלבליט ולהתנצל לפניו.