להדביק את הפער- כדי למנוע בורות דיגיטלית

הבעיה הפוליטית הכי חשובה של הזמן הזה איננה רק חופש העיתונות. עם כל חשיבותה, היא נגזרת משאלה רחבה יותר: איך להתאים את הדמוקרטיה הנכבדה שלנו לתאוצה של עידן המידע.

מה מחבר בין הרפורמה שמציע האוצר בחוק ההסדרים בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית - לקומם לחיים את מערכת "עידן פלוס" ולהפריט אותה, לבין הצעת החוק שנתניהו מדבר עליה החל מאתמול – שתאסור, למעשה, על האזנות סתר, לבין פרשת דחיית פתיחתו של תאגיד השידור הציבורי החדש?

יש הרבה דברים מחברים. אפשר להגיד, למשל, שמדובר בעניינים שכולם דוגמאות לשליפה מן המותן ולחוסר חשיבה. אפשר להגיד שכולם מסך עשן להעברת רפורמות הרבה יותר פוגעניות, לטשטוש מחדלי מבצע צוק איתן, להסטת תשומת הלב הציבורית מחקירה אפשרית שמתנהלת נגד בכירים במערכת הפוליטית. אפשר להגיד עוד, שכולם יחד מיועדים להוריד את התקשורת בישראל על ברכיה ולפגוע בחופש העיתונות בדרכים שונות.

אני רוצה להציע קו מחבר נוסף: שלושת העניינים האלה משקפים בורות דיגיטלית.

והנה ההסבר: אנחנו נמצאים בתקופה של מהפיכה בסדר גודל היסטורי, שהתרחשה ועדיין מתרחשת בקצב מהיר מאד. בני העשרה והעשרים לא ידעו עולם ללא דיגיטל. בני השלושים והארבעים מנסים להדביק את הקצב ולהיות "חותכי כבלים", אלה שזוכרים שפעם לטלפון היה חוט והיום כבר אין. ובמקביל, אנשים בשנות החמישים והשישים לחייהם מוצאים את עצמם מן הצד הלא נכון של המהפכה. כאשר מתרחשת מהפיכה בקנה מידה כה משמעותי, סביר שיהיו כאלה שיתקשו להסתגל. אבל, חלק גדול ממקבלי ההחלטות שלנו נמצאים בטווח הגיל הזה. ומטריד לראות שבכל הדרגים והצמתים הבכירים של קבלת החלטות במדינת ישראל יש סימנים לבורות דיגיטלית.

עכשיו פסקה על המהפכה: כמו מהפיכות אחרות וכמו תהליכים אחרים, גם מהפיכת המידע איננה מתרחשת מעצמה, ולא מתקדמת לאן שאיזה כוח עליון מושך אותה. היא מתקדמת לכיוונים שאליהם אנשים, ממשלות, חברות מסחריות וקבוצות לחץ רוצים שהיא תתקדם. למשל, לכיוונים של יותר פתיחות ושימוש חופשי, או לכיוונים של גנים סגורים; לכיוונים של חופש להגיע לכל מידע או לכיוונים מצונזרים; לכיוונים שבהם יש לי זכות  לארבע אמות של פרטיות או לכיוונים שחושבים שאם אני מבקשת פרטיות ושיכחה זה סימן שיש לי משהו להסתיר.

והנה הסבר - מה זאת בורות דיגיטלית? הכי טוב, דרך כמה דוגמאות קטנות. כששופט מטיל צו איסור פרסום לתקופה של שבועיים בלי להבין שתוך 24 שעות כל המידע ברחבי האינטרנטים. כששופטת מאשרת לרשויות אכיפת החוק לקבל לרשותן "רק" נתונים על מועדי שיחות או תכתובות מייל ולא מבינה שזה נותן להן במקביל את האפשרות לקשר בין מאגרי נתונים שונים. כשמתרחשות תקלות במערכות מיחשוב ותופסים אותן ככוח עליון. כשפוליטיקאים מפרסמים הצעות חוק שיהפכו את חברות הענק – גוגל ופייסבוק – לגופי צנזורה, במקום שהמשטרה תתמודד עם הסתה ברשתות. כשמתעוררת כל פעם פאניקה מוסרית בגלל עניין חדש: צ'אטים, פורומים, הטרדה ברשת, הסתה, השתקה - וכולם צועקים אבל אף אחד לא מציע משהו רציני לעשות. כשמתמודדים בפריימריס לא מבינים מתי אסור להציף בספאם פוליטי בצורת מסרונים או מיילים. כשנציג ציבור פותח דף פייסבוק אבל מוחק ממנו תגובות.

לא פחות מזה, בורות דיגיטלית מתבטאת באידיאליזציה של הטכנולוגיה, ובתפיסה שלה הן כמטרה האולטימטיבית של הממשל והחברה והן כפתרון קסמים לכל הבעיות המקיפות אותנו. רק תגידו "סייבר" והכל יהיה בסדר. "מטה הסייבר", צ'ק. "באר שבע עיר הסייבר", צ'ק. אותו דבר עם "דיגיטלי" ו"חדשנות", עוד מילות קסם שמגיעות יחד עם המנטרה "אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה".

אז הנה החידוש החדשני: טכנולוגיה היא רק כלי להשגת מטרות, שדווקא אותן צריך לשבת ולהגדיר. אולי אפשר להשתמש בה להגברת השקיפות ולפיקוח טוב יותר על נציגי הציבור? לקידום קשר יותר אפקטיבי בין נבחרים ובוחרים? לריענון שיקול הדעת הסגור של הממשלה? לארגון מחדש של התפקידים ותחומי האחריות של מוסדות שלטוניים? לסגירת פערים חברתיים? דרושה כאן התמודדות מושכלת עם סוגיות העולות בהרבה בחשיבותן על הפחדות לגבי מלחמת סייבר, גזירת סרטים בפרויקטים של מחשב לכל ילד ופתיחת אתרי אינטרנט לעסקים קטנים.

בחזרה לקו המחבר בין שלוש הרפורמות.

א.      כשראש הממשלה הודיע לראשונה לפני כמה שבועות על כך שבכוונתו לדחות את מועד תחילת פעילותו של תאגיד השידור הציבורי החדש, הטיעון הענייני היה שהתאגיד פשוט עוד לא מוכן. בדיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת חזר מנכ"ל משרד התקשורת וטען שפשוט עוד לא יהיה במה למלא את כל השעות של ערוץ הטלוויזיה החדש שיוקם (שלא לדבר על שלושה ערוצים כפי שקובע חוק התאגיד החדש). כמובן, שיכולתי כבר כאן לומר – הטיעון היה כיסוי על כוונות אחרות, רעות הרבה יותר. אבל דווקא חשוב לי לעשות אנליזה של הטיעון ולא פסיכו-אנליזה של הטוען. מקימים עכשיו תאגיד שידור ציבורי חדש, צופה פני עתיד. העתיד, אומרים כל הדו"חות והמחקרים, לא נמצא בערוצי טלוויזיה ליניאריים. הוא נמצא בצפיה לפי דרישה ובספריות דיגיטליות שמתוכן אפשר לבחור איזה תוכן שרוצים מתי שרוצים.

ובכן, במקום לשאול איך מקימים במדינת ישראל "תאגיד לתוכן ציבורי", כזה שתהיה בו ספריה ענקית ונגישה של תרבות ישראלית מקורית ומעולה, כזה שייצר כלים דיגיטליים שגם יצרני תוכן אחרים (כלומר, אתם) יוכלו להשתמש בהם ולהציג באמצעותם תכנים נוספים, כזה שימשוך אחריו את כל שוק התקשורת לכיוון של חדשנות עמוקה, אנחנו מבזבזים זמן לכל רוחב המערכת על השאלה מה יקרה עם הערוץ הליניארי. האם יוקם בספטמבר 2016 או באפריל 2017. זאת בורות דיגיטלית.

ב.      בישראל יש דואופול בתחום אספקת שירותי טלוויזיה – זה של הוט ויס. מעצבן? אין ספק, יקר? עוד יותר, שירות? דפוק. צריך לעשות משהו כדי לייצר תחרות בשוק הזה שהוא שוק מורכב - היבטי תשתית, היבטי תוכן, היבטי זכויות, היבטי בעלויות צולבות. וכמובן, יש את ההתפתחות הטכנולוגית – אפשר להעביר היום שידורי וידיאו דרך הרשת. אם המדינה רוצה לקדם תחרות בשוק אספקת התוכן הטלוויזיוני בישראל, הדרך ההגיונית היא לחפש חדשנות טכנולוגית. למשל, סלקום טיוי או מיזם התוכן של פרטנר. בעתיד, הלוואי – יבואו גם שחקנים בינלאומיים ויציעו אלטרנטיבה. ובאמת, ישבה וועדה ציבורית על המדוכה (ועדת שכטר) ולאחריה ישבה ועדה פנים ממשלתית (ועדת פילבר) שכל מטרתן היתה לחשוב איך מקדמים תחרות בשווקים האלה, איך מאסדרים שחקנים חדשים, אלו מחוייבויות מטילים עליהם וממה משחררים אותם (במקביל לשחרור השחקנים הקיימים).

והנה מגיע חוק ההסדרים, ומשרד האוצר – במהלך חד צדדי ללא הסכמת משרד התקשורת – מוציא ממגירת הרעיונות הטובים ומעלי האבק רעיון חדש: בואו ניקח את מערכת "עידן פלוס" (שמעבירה ערוצים ליניאריים דרך האוויר, לא דרך הרשת), נפריט אותה (בתנאים לא הגיוניים – ניתן לגוף פרטי אפשרות בלתי מוגבלת כמעט לקנות מערך רב ערוצי ולהעלות ולהוריד ערוצים ככל שיעלה בדעתו ולהחליט מי יהיה בדמי מנוי ומי יהיה בפרסומות, ולקבל בחינם כמובן גם את ערוץ 2 וערוץ 10 ועוד ועוד), וכך נשיג תחרות. עכשיו תגידו לי אתם: מי בשנת 2016 מספר לציבור שהוא עושה רפורמה באמצעים שהתאימו אולי לשנת 2006? מי בדיוק חושב כאן שהקמת מערכת רב ערוצית ליניארית באוויר, תיתן מענה לטווח של יותר משלוש שנים? במקום ליישר לגמרי את מגרש המשחקים (למשל, לאסור על כולם או לחייב את כולם בבלעדיות בשידורי הספורט; למשל, לחייב את כולם או לפטור את כולם מתשלום עבור ערוצי הברודקאסט; למשל, לייצר מערכת מדידה מצויינת שתוכל סוף סוף לתת מענה לשאלה איזו תחרות בדיוק יש כאן, בין הטלוויזיה לבין עצמה ובינה לבין הדיגיטל), במקום לפעול להרחבת הפס (באמצעות קידום מיזם הסיבים האופטיים הגוסס) - עושים כאן טלאי על טלאי. אם מישהו חושב שזאת רפורמה צרכנית, הוא טועה. זאת רפורמה של בורים דיגיטליים. 

ג.       עכשיו מגיע הדובדבן שבקצפת הבורות הדיגיטלית:    

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יוזם חוק חדש: אי אפשר יהיה לבצע הקלטה בין שני אנשים מבלי ששניהם מודעים להקלטה. היום, קובע חוק האזנת סתר, כי האזנת סתר היא "האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה", כלומר אם אחד מהצדדים יודע על כך לא מדובר בהאזנת סתר (אין הכוונה שמותר תמיד להקליט – הקלטה למטרת עבירה או מעשה נזק הן אסורות, למשל).

כמובן, שחוק כזה יקשה מאד הן על עבודת התחקיר של עיתונאים (תקשה עליהם לטעון "אמת דברתי" ולהוכיח תום לב בפרסום) והן על עבודת המשטרה, ואפשר לומר שהכוונה היא פשוט להתעלל במוסדות הביקורת על השלטון. אבל שוב, אני רוצה לעשות אנליזה ולא פסיכואנליזה. מטרתה המוצהרת של ההצעה – להגן על הפרטיות. זכות חשובה לכל הדיעות. אלא, שמי שקצת מבין בענייני פרטיות יודע שהאזנות סתר היא פרטיות של אתמול. מה קורה עם מעקב אחר כל שביל פירורי הלחם הדיגיטלי שאנחנו משאירים בכל גלישה, שימוש ברשתות חברתיות, דרך מכשיר הסלולר? מה לגבי השאלה האם מעביד יכול להסתכל בדואר אלקטרוני פרטי של עובד? ומה לגבי מאגרי מידע עם מידע רפואי שפתיחתם יכולה לקדם את הרפואה ואת איכות החיים שלנו? חוק הגנת הפרטיות איננו נותן מענה לכל אלה, וגם שאלות טריביאליות יותר – כמו איזו מדיניות יש לאמץ בנוגע לפתיחת מאגרי מידע ממשלתיים, מתעכבות בצינורות הממשלתיים כבר שנים ארוכות.

מצד שני, המאגר הביומטרי. מי שנותן את ידו להמשך הקמת המאגר הזה, שאת הרעות החולות שיצמחו ממנו כולנו עוד נחווה, יכול לבוא ולדבר על האזנות סתר? היעדר מדיניות פרטיות חוצת כל המרחב הממשלתי – ותחושה שיד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה בהקשר של פרטיות - גם היא בורות דיגיטלית. פרטיות היא אחד מן הנושאים החברתיים הבוערים ביותר המקושרים עם המהפיכה הדיגיטלית. אבל צריך להסתכל קדימה, לא לעולם של מכשירי טלפון עם חוט מסולסל בצדם.

לסיכום:

שלוש הפרשיות שנגעתי בהן מלמדות משהו על תהליכי קבלת החלטות צופים פני עבר, שאינם מתייחסים בצורה עמוקה לאתגרים דיגיטליים, שאינם מתייחסים למתח שבין המאפיינים הבולטים ביותר של הרשת - נגישות ופתיחות, לבין האפשרות שמאפיינים אלה עצמם ישמשו ככלי דיכוי ולמעקב ושליטה על ידי ממשלות ועל ידי חברות מסחריות. הבורות הדיגיטלית הזאת משפיעה על פיתוח תשתיות, מוצרים, תכנים, מדיניות ויצירת מערכות כללים משפטיים.

כדי לקבל החלטות בשנת 2016, במיוחד החלטות על רפורמות משמעותיות צופות פני עתיד, יש צורך להתבונן במערכי הכוחות האלה, לאפיין אותם, לקחת אותם בחשבון ולנקוט עמדה לגביהם. אי אפשר לעשות רפורמות ולאמץ מדיניות ללא חשיבה ברמת המאקרו, ללא התייחסות לזכויות, לערכים ולאינטרסים הציבוריים המעורבים ולמידת ההשפעה של המהפכה עליהם.

ואולי תוספת אחרונה לגבי האוריינות הדיגיטלית של ראש הממשלה.

אין לו מכשיר סלולרי ולא כרטיס אשראי. את עולם הסייבר הוא רואה אך ורק בפריזמה של איומים בטחוניים אבל אינו שואל את עצמו כיצד יכולה הטכנולוגיה להיות כלי להתמודדות עם אתגרים הנוגעים לשיפור התפקוד הדמוקרטי. 

הוא אוהב חברות טכנולוגיה וכבר פעמיים שירבט "דודל" עבור חברת גוגל, אבל כשהתפוצצה פרשת "האסיר איקס", בן זיגייר – לפני כמה שנים, הוא לא הבין שכל הפרטים כבר בכל האתרים בארץ ובחו"ל אלא שאל אם אפשר לכנס את וועדת העורכים.

מצד אחד הוא הפוליטיקאי שמבין טוב מכולם שהנס הכי גדול שקרה לו הוא המהפיכה הדיגיטלית, כי בלי צורך בהקמת ערוץ טלוויזיה ע"ש אדלסון הוא יכול לדבר ישירות עם הקהל. מצד שני, הוא רואה ברשת החברתית תחליף לטלוויזיה מסורתית – אמצעי של אחד להמון, ללא אינטראקטיביות או שאלות קשות. הוא מעלה ציוצים של תמונות ערוכות, וכמשגיעה הביקורת, פשוט מוחק אותם מבלי לחשוב שאולי יש למישהו צילום מסך שלהם.

הוא הקים את מטה "ישראל דיגיטלית" ואת "מטה הסייבר", אבל לא מקבל שהמשמעות התרבותית של מהפיכת המידע היא שלא יתכן שכל מידע יימצא באמצעות חיפוש פשוט בגוגל, חוץ מאשר מידע על משרד ראש הממשלה. הוא משתתף בסרטונים וויראליים אבל לא מפנים את המשמעויות הארגוניות של עבודה במרחב ציבורי שקוף שבו הציבור יודע יותר ויש לו ביקורת.

הבעיה הפוליטית הכי חשובה של הזמן הזה איננה רק חופש העיתונות. עם כל חשיבותה, היא נגזרת משאלה רחבה יותר:  איך להתאים את הדמוקרטיה הנכבדה שלנו לתאוצה של עידן המידע.