נזקי חוק הלאום

הנזק האמיתי והעיקרי של חוק הלאום הוא שכל כולו אך ורק הצהרתי. זהו החוק המגדיר את המדינה, וכאשר הגדרה כזו היא חסרה ומדירה, וכשאין בה את המובן מאליו, שבד בבד עם היותה של המדינה מדינת לאום יהודית, היא גם מדינתם של כל האזרחים החיים בתוכה, והם זכאים לשוויון זכויות גמור - יש לה השלכות חמורות

Flash 90

באוגוסט 2018, כאשר נחקק חוק הלאום, הדיון הציבורי סביבו יצר מעין קונצנזוס בין חלק ממתנגדיו וחלק מתומכיו. אלה גם אלה טענו שלחוק לא תהיה משמעות מעשית והוא בסך הכל "הצהרתי", מעין קישוט חוקתי. תומכי החוק טענו זאת כדי להרגיע את המתנגדים, בטענה שלא יהיה בכך לפגוע בזכויות המיעוטים בכלל והמיעוט הערבי בפרט. המתנגדים טענו זאת בעיקר מתוך נסיון להרגיע את עצמם ש"לא קרה שום דבר" והדמוקרטיה הליברלית בישראל לא נפגמה.

אלא שיוזמי החוק - אלה שאמרו את האמת לפחות - אמרו בפה מלא ובלי להתבייש: מטרתם היא לשנות את ההלכות שקבע בית המשפט העליון, וביניהן הלכת "קעדאן" שלפיהן אין להפלות בין אזרח לאזרח בישראל. אין להפלות, כולל בקשר ליישובים ולדיור, בין אזרחים יהודים ושאינם יהודים. וגם החוק עצמו כלל זאת, ללא כחל וסרק. סעיף 7 קובע כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". ללא כל סעיף משלים, המסביר שהמדינה רואה גם בפיתוח של התיישבות שאינה יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד הקמה וביסוס גם שלה – צריך מידה רבה מאד של תמימות ועוורון כדי לא לראות את כוונת המחוקק לפגוע בזכות לשוויון.

רבים הרגיעו את עצמם בכך, שבית המשפט העליון הוא שידאג לפרש את החוק ככזה שאינו סותר את הזכות לשוויון (אותה קרא לתוך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). זו הייתה גם עמדתם המקצועית של נציגי היועץ המשפטי לממשלה בדיוני הועדה בכנסת. והנה, לאחרונה, נמחקה תביעתם של ילדים ערבים מכרמיאל לשיפוי מהעירייה על הוצאות נסיעה לבית ספר ערבי שאינו בנמצא בכרמיאל. בין נימוקי הדחייה, פרט הרשם בהחלטתו, אפילו שלא היה כל צורך בכך, כי צביונה של כרמיאל הוא של "עיר יהודית", והשיקול של שימור צביונה היהודי יכול להיות שיקול ראוי ודומיננטי במסגרת שיקולי העיר – בהסתמך על סעיף 7 לחוק הלאום. אני מוכן להניח, כפי שסברו אז נציגי היועץ המשפטי לממשלה, שלכל הפחות ההנמקה הזאת תבוטל בערעור מנהלי או בבג"ץ. סביר כי בית המשפט יצהיר שחוק הלאום לא שינה את ההלכות באשר לזכות לשוויון שנגזרה מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אלא, שטבעה של הסדרה חוקתית היא הקרנתה על השיטה כולה. ממצב שבו אפליה שיפוטית שכזו לא תעלה על הדעת, נתהפכו סדרי הדברים ועתה צריך לתקן אותה בבית המשפט העליון. פשוט לא ניתן "לרדוף" ולתקן כל פעולה של שופטים, רשמים, פרקליטים, ופקידים, בשלטון המרכזי ובשלטון המקומי (וזכורה הצהרת מועצת עפולה "לשמור על צביונה היהודי של העיר") שמפרשים את חוק היסוד פרשנות שכמעט נובעת מאליה. פרשנות של בית המשפט תועיל כמובן, להקהות במעט את פגיעתו של החוק, אך לא תוכל להתקרב אפילו לאיינה. וזאת כי הנזק האמיתי והעיקרי שלו חוזר לאותה טענה ראשונית - שכל כולו אך ורק "הצהרתי". ואכן, זהו החוק המגדיר את המדינה. וכאשר הגדרה כזו היא נכה, חסרה ומדירה, וכשאין בה את המובן מאליו, שבד בבד עם היותה של המדינה מדינת לאום יהודית, היא גם מדינתם של כל האזרחים החיים בתוכה, והם זכאים לשוויון זכויות גמור - יש לה השלכות חמורות. הצהרות חוקתיות לא נשארות "הצהרות". יש להן השלכות. מסר כזה מחלחל לחברה, לאזרחים, לתאגידים. יהיו אלה השלכות כלפי ילדים שמופלים לרעה בשל היותם ערבים (ולא כל הפליה תגיע לתקשורת ותתוקן) ויהיו אלה השלכות במובן החינוכי ובמסר המדיר שאנו שולחים כלפי כל מי שאינם יהודים במדינה: אתם אינכם אזרחים שווי זכויות.

הדרך הנכונה לתקן את העוול הייתה ביטול חוק הלאום או תיקונו בצורה המבטיחה שוויון זכויות גמור לאזרחי המדינה והכללתם הלגיטימית של כל המיעוטים בציבור הישראלי. דרך אחרת היא קידומן של הצעות שעולות השבוע בכנסת: אחת המכלילה את הזכות לשוויון באופן מפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והשנייה, מקבלת כחוק יסוד את עיקרי מגילת העצמאות. בכך יהיה להקהות, גם באופן מעשי, וגם במידה מסויימת באופן הצהרתי, את נזקיו של חוק הלאום.

פורסם לראשונה בהארץ.