שיח האוטונומיות מסוכן לקיומנו כחברה
השבטיות הישראלית היא אסון, והקורונה ממחישה שההיפרדות של ישראל לקהילות עם ערכים שונים באופן קיצוני, עולה בסופו של דבר ביכולת לממש מדיניות ואפילו בחיי אדם
Flash 90
החילונים בתל אביב, החרדים בירושלים, הימנים בשטחים וכן הלאה. מעבר לחוסר ההיתכנות המעשית של הרעיון הזה, עצם הדיון בו מסוכן. שיח האוטונומיות חסר התוחלת רק נותן רוח גבית לשבטיות הישראלית. במקומו, דרוש לחברה הישראלית תהליך של איחוי וגישור. זו הדרך היחידה לקיום הישראלי.
גם טרם ימי הקורונה, החברה הישראלית הייתה שסועה. מאבקי דת ומדינה, שבטיות, רדיקליזציה של חלקים ממנה - כל אלו יצרו מציאות שבה רבים מתקשים לראות איך חיים יחד. מתוך הקושי הזה, בשורה של סוגיות, החוק והמדיניות בישראל הופכים להיות מקומיים. הדוגמה המובהקת היא סוגיות דת ומדינה. כך' למשל, למרות האיסור הארצי על תחבורה ציבורית בשבת, כמה ערים באזור המרכז מפעילות שירותי תחבורה ציבורית לתושביהן. ב"מדינת תל אביב" הכריזה העירייה על הקמת מרשם לזוגות להט"בים וכן הלאה.
ימי הקורונה מחדדים עוד יותר את השסעים הללו. ההפגנות בבלפור ובעיקר המשבר החריף מול הקהילה החרדית, מביאים רבים להשתעשע ברעיון לפצל את ישראל לקנטונים אוטונומיים. כל קנטון, מציעים הוגי הרעיון, יקבל אוטונומיה לנהל את ענייניו בסוגיות שעליהן לא ניתן להגיע להסכמה רחבה, ואזרחי ישראל יוכלו לבחור את מקום מושבם לפי ערכיהם, אמונותיהם ואורח החיים שלהם. חילונים־ליברלים יגורו במדינת תל אביב, חרדים במדינת ירושלים ובערים חרדיות אחרות, ומסורתיים בערים שתואמות את תפיסות עולמם. כל אוטונומיה תחוקק את חוקיה, והכנסת תחוקק את החוקים הנוגעים למדינת ישראל כולה ולאלו שהטריטוריות הנפרדות לא עוסקות בהן.
הרעיון הזה יכול להיראות קוסם במבט ראשון. כמה אפשר לריב על מימוש זכויות בסיסיות־בעיני־החילוני, שהמדינה שוללת ממנו, או על התערבות של המדינה בתוכני הלימודים בבתי ספר חרדיים שסולדים מלימודי חול. הנה באבחה אחת נפתור את כל הבעיות. אלא שמבט קרוב יותר יוכיח שמדובר במקסם שווא. ברמה המעשית זה פשוט לא יעבוד, במדינה שמחצית מאזרחיה חיים ברצועה הצרה שבין חדרה לגדרה. מדינה שבני "שבטיה" השונים חיים גיאוגרפית באותן שכונות או בשכונות סמוכות באותן ערים. מדינה שבה אתגרים דורשים משאבים רבים ומשותפים - לא ניתן לחלק לאוטונומיות. גם ימי הקורונה מוכיחים שבלי לעצב מדיניות ארצית אחת, היכולת להיאבק באתגר מהסוג הזה לא קיימת.
אבל השיקול המרכזי נגד ההצעה הזו צריך להיות ערכי. ההיסטוריה מלמדת שתחילת החורבן של מדינת היהודים היה הפיצול בין יהודה וישראל. אחרי שנות גלות ארוכות, פיצול מחדש לשבטים יהיה החמצה היסטורית מסוכנת. כמו כן, היכולת של מדינה וחברה להתקיים תלויה בסולידריות יסודית בין אזרחיה. פיצול ישראל לאוטונומיות שונות באופיין יכרסם גם את שיירי הסולידריות והאחדות הישראלית שעוד נותרו כאן.
השבטיות הישראלית היא אסון, והקורונה ממחישה שההיפרדות של ישראל לקהילות עם ערכים שונים באופן קיצוני - עולה בסופו של דבר ביכולת לממש מדיניות ואפילו בחיי אדם. הדיון על קנטוניזציה של ישראל, מעבר להיותו מדומיין, רק מחריף את השבר. כדי לגשר על תהומות ולרפא ולו במקצת את פצעי החברה הישראלית יש להתחיל, עוד בימי הקורונה, וביתר שאת, בשיח מאחד ומרפא שימתן את השבטיות וייצור חוזה חברתי ישראלי רחב שיאפשר קיום משותף במדינת ישראל מאוחדת.
פורסם לראשונה בישראל היום.