הסכמי שלום ודעת קהל
עם חתימת ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, חזרנו לנתוני דעת הקהל ערב חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן והסכם אוסלו
Flash 90
על רקע החתימה החגיגית על הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ובחריין, חזרנו אחורה לנתוני דעת הקהל סביב הסכמי השלום:
79% מהישראלים העריכו כי ההתקרבות לאיחוד האמירויות תביא תועלת לישראל בתחום הכלכלי, ו-76% אמרו כי תהיה התועלת בתחום המדיני-דיפלומטי ובתחום התיירות והנופש. שיעור נמוך יחסית נרשם בתחום הביטחוני-צבאי עם 53% ישראלים בלבד שמאמינים שההסכם יועיל לישראל מבחינה זו. בתוך כך, רוב בקרב היהודים (55%) אך רק מיעוט בקרב הערבי (33%) חושבים שההסכם עם איחוד האמירויות יתרום לקידום המשא ומתן עם הפלסטינים.עד שנת 1994 הנתונים לקוחים מהמכון למחקר חברתי שימושי; משנת 1994 ממדד השלום, ומ- 2019 ממדד הקול הישראלי.
בחודש אפריל 1979 ענו 64% כי הם נותנים אמון בשלום עם מצרים בהנהגתו של הנשיא סאדאת. בנוסף, 76% העריכו כי בעקבות הסכם השלום עם מצרים יחול שיפור במצבה המדיני של ישראל. 65% האמינו כי מצבה הביטחוני של ישראל ישתפר; 53% סברו שגם מצבה הכלכלי של ישראל צפוי להשתפר בעקבות ההסכם. באופן כללי, חשבו 69% מהציבור הישראלי ש היתרונות הכלולים בהסכם שלום עם מצרים גדולים מן החסרונות שבו.
20 שנה אחרי, בינואר 1999, 73% השיבו כי כאשר הם יודעים כיצד התפתחו היחסים בין ישראל למצרים לאחר הסכם השלום, הוויתורים הטריטוריאליים שעשתה ישראל בסיני נראים להם מוצדקים.
9 חודשים אחרי החתימה, 50% תמכו בהסכם אוסלו ביוני 94. בין 1994 ל- 2000 עמדה התמיכה בהסכם על כמחצית (השיא 57.5% נרשם ב- 1999), ואילו בשנים 2008-2001 עמדה התמיכה על כשליש (שפל ב- 2002 – 34.3% והשיא ב-2008 – 42.9%).ראו כאן, סקירה מאת אלה הלר, https://www.idi.org.il/media/3393/%D7%93%D7%A2%D7%AA-1.pdf.
** הקו הירוק מבטא תשובות לשאלת התמיכה במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית.
ערב החתימה על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994, ענו 86% כי הם בעד ההסכם. חודש לאחר מכן, בנובמבר, שיעור התומכים בהסכם זינק ל-91%.
מניתוח סדרי העדיפויות בקרב הציבור, נקודת השיא בחשיבות השלום הייתה ב-1969, אך מיולי 1998 חלה ירידה, עם עלייה מסוימת במרץ 2001-ינואר 20012, ומאז אפריל 2012 חשיבותו הולכת ופוחתת.ראו כאן, https://www.idi.org.il/articles/25708.
פרופ' תמר הרמן, מנהלת מרכז גוטמן לחקר דעת קבל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה: "השלום כשלעצמו הוא חשוב פחות לאורך השנים בעיני הציבור הישראלי מאשר הביטחון. במילים אחרות: אם השלום משרת את הביטחון - הוא עולה מדרגה, אבל אם הוא אינו נתפס כמשרת את מטרת העל - הוא בדרגת חשיבות לא גבוהה.
"בתקופת הסכמי אוסלו ההנהגה לא הפנימה די הצורך את חשיבות שכנוע הציבור בדבר ההיגיון שבתפנית האסטרטגית שעשתה מול הפלסטינים ובדבר היתרונות שבהסכם עמם. כמו כן לא היתה הסברה מספקת בדבר הסיכוי הגבוה - על סמך ניסיונן של מדינות אחרות – שה- peace spoilers יגבירו את פעילותם האלימה בעקבות החתימה. ולפיכך, כאשר גאו גלי הפיגועים, התמיכה בהסכם נשחקה במהירות.
"בעוד שבקרב מתנגדי אוסלו תמיד היתה אמונה נמוכה שהוא יניב פרי בעתיד ולכן קל היה לגייס אותם נגד ההסכם, הרי שבקרב תומכי אוסלו לא היתה אמונה רבה בישימות שלו, והם נקלעו לדיסוננס קוגניטיבי בין תמיכה חזקה לבין אמונה מועטת וקשה היה לגייס אותם לעמוד לצד ההנהגה שחתרה לקידום ההסכם.
"מדינות המפרץ הן מחוץ למעגל העימות הישיר. לשלום עמן אין בעצם "מחיר" מבחינת הצד הישראלי, ולפיכך יש להניח שלא תתגבש אופוזיציה להסכמים בציבור הישראלי-יהודי. לעומת זאת בציבור הישראלי ערבי יש כבר אופוזיציה כזו, שכן לתפיסתם יש בחתימה משום בגידה/נטישה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני והסחת דעת מצד הממשל הישראלי בבעיה המרכזית - הכיבוש המתמשך".