המציאות הישראלית הכניעה את הקורונה
הקורונה גם היא הפכה לגורם מקטב בחברה הישראלית, אך במצב שנוצר, כל קבוצה צריכה להבין שעליה לוותר על משהו כדי שהמציאות הזאת, גם אם אינה מימוש החלום של אף אחת מהקבוצות באופן מושלם, תוכל להמשיך להתקיים
Flash 90
צייתנות, סולידריות ושוויון. בגל הראשון של הקורונה היו כמה מאפיינים לא אופייניים לחברה הישראלית: מקרי ההדבקה התפזרו באופן פחות או יותר שוויוני מבחינת פריפריה-מרכז חברתי-כלכלי והיו גילויי שותפות גורל וערבות הדדית גם כלפי הציבור הערבי. והנה בגל השני, אנחנו רואים שהמציאות הישראלית הצליחה להכניע את הקורונה. רוב הערים האדומות הן אלה שנמצאות בתחתית האשכולות הכלכליים-חברתיים, רמת הצייתנות של הציבור נמוכה ביותר, והערבים והחרדים שוב הפכו לאויב. שלא לדבר על כך שההשוואה בין הגל הראשון והשני מעוררת את האסוציאציה של הגל הראשון, שהיה הירואי כמו מלחמת ששת הימים, מול הגל השני, שמהדהד בניגוד חד את המפלה של מלחמת יום כיפור – גם כאן שאננות, הערכות מוטעות והיעדר מנהיגות ראויה, שהובילו לתוצאה דרמטית.
האם הקורונה, כמו גורמים רבים אחרים, הפכה גם היא לגורם מקטב בחברה הישראלית? אפשר לומר שמשבר הקורונה בעיקר חשף לעיני כל כשלים ושסעים שהיו קיימים כל הזמן. תהליכי קבלת ההחלטות בממשלה לא היו מוצלחים, קוהרנטיים ועקביים יותר פעם, הציבור פשוט פחות נחשף אליהם ופחות הושפע באופן מיידי מההחלטות. גם הציבור הערבי, שחווה הדרה יומיומית מתהליכי קבלת ההחלטות, לא מרגיש עצמו חלק מהחברה המנוכרת ממנו. הציבור החרדי מוכיח שוב כי לא ניתן להתייחס לחברה הישראלית בניכוי החרדים, כפי שנעשה לא פעם בעיצוב מדיניות ובנתונים כלכליים-חברתיים, ונציגי החרדים בכנסת ממשיכים בשלהם - קידום האינטרס הצר על חשבון האינטרס הציבורי. כל אלה אינן תופעות חדשות, אבל תג המחיר שלהן בעידן הקורונה כבד מאוד.
האם יש לכך תקנה? כן, אבל מדובר בתהליך ארוך וכואב. הממשלה צריכה לקבל החלטות אמיצות, כאלה שייקחו בחשבון רק שיקולים רלוונטיים, ולא לפי השווי האלקטוראלי שלהן. החלטות כאלה צריכות להיות חלק מתוכנית מסודרת, מגובשת, עם מדדים ותחנות יציאה. הפאניקה של קבלת ההחלטות מקעקעת כל סיכוי להפגנת אמון מצד הציבור. זאת ועוד, צריך לזכור שהילדים של היום, שבכל יום משתנה מתווה הלמידה שלהם, הם האזרחים של המחר. כשהם חווים את חוסר הוודאות וחוסר העקביות האלה – הסיכוי שיצמחו להיות אזרחים שנותנים אמון במוסדות הוא קלוש. מבחינתם הלעג של ארץ נהדרת הוא המציאות. והם כנראה לא טועים.
מנהיגי הציבור החרדי והערבי צריכים לראות במשבר הזה חלון הזדמנויות להפוך לחלק מהחברה הישראלית ולהביע מחויבות לערכים של ערבות הדדית וסולידריות. הרווח הנקי יהיה שלהם. במצב שנוצר כל קבוצה בחברה הישראלית צריכה לוותר על משהו (חתונות, תפילות המוניות או טיסות לחו"ל) כדי שהמציאות הזאת, שבה כולנו חיים כאן ביחד, גם אם אינה מימוש החלום של אף אחת מהקבוצות באופן מושלם, תוכל להמשיך להתקיים.
הציבור עצמו צריך לגלות אחריות, לא כי הוא מציית לממשלה אובדת העצות הזאת, אלא כי יש לו אחריות לעצמו, לקרוביו, לשכניו, ולכל המעגלים שהוא חי בהם. האחריות הזאת צריכה להתחיל מלמטה, גם אם הממשלה לא מתפקדת.
כל זה נשמע חלום - אבל כיוון שבכל מקרה אנחנו חיים במעין סיוט קולקטיבי שהיינו מתקשים לדמיין - אולי כדאי לנסות להגשים אותו. הקורונה היא אפוא הזדמנות למהפכה. לשינוי סדרי עולם בחברה הישראלית: ממשלה שקולה ורציונלית, פוליטיקאים הרואים לנגד עיניהם את האינטרס הציבורי, ערבות הדדית וסולידריות בחברה. היינו כחולמים?!
פורסם לראשונה בדה מרקר.