החוק לצמצום הפיקוח על הממשלה

חוק הקורונה הוא לא כ"כ דמוקרטי ולא פרקטי. אין ספק שמגפת הקורונה דורשת ממשלה בעלת סמכויות, גמישות ומהירות פעולה. אולם העובדה שלא מאשרים מראש את התקנות בכנסת בעייתית מאוד

Flash 90

"חוק סמכויות הקורונה" שעבר בשבוע שעבר הוא חוק בעייתי מאד.

מהות החוק היא מתן סמכויות לממשלה להתקין תקנות להתמודדות עם הקורונה, שיכולות לפגוע במרקם החיים – דוגמת מניעת התקהלויות, סגירת מוסדות החינוך, שיתוק המשק ואפילו כללים הקובעים כי אדם לא יוכל לצאת מביתו - תוך אכיפת הכללים באמצעות עבירות פליליות ומנהליות.  החוק מאפשר לממשלה, בטווח זמן של כמעט שנה מהיום, להכריז על מצב חירום מיוחד הקשור לקורונה, וממנו לשאוב את הסמכות להתקין תקנות.

הנקודה הבעייתית ביותר בחוק היא מנגנון התקנת התקנות. בניגוד למקובל בכל מצב אחר בו הממשלה מתקינה תקנות, בהן פגיעה בזכויות וקביעת איסורים חדשים - כאן לממשלה יש סמכות להתקין את התקנות ללא אישורן מראש בכנסת. בעקבות הביקורת שהושמעה, הוכנס מנגנון אישור בדיעבד, וכן השהייה של 24 שעות בכניסת התקנות לתוקף – במטרה לתת לכנסת אפשרות, במקרים בהם היא מתקוממת כנגד התקנות, למנוע את כניסתן לתוקף. אך הבעיה העיקרית היא שבמידה והכנסת לא מקבלת החלטה במסגרת אותן 24 שעות, החוק נכנס לתוקף אוטומטית ומכאן שלא מדובר באמת באישור של הכנסת. אם לא די בכך, קיים חריג לפיו במקרים דחופים הממשלה יכולה להחליט שהתקנה תכנס לתוקף מיידי, ואז שוב הביקורת של הכנסת היא רק בדיעבד.

גם מנגנון האישור לא חף מבעיות ומאפשר לתקנות להתממש הלכה למעשה ללא אישור הכנסת במשך מספר שבועות. ההליך הוא כזה: אם הוועדה לא מקבלת החלטה במשך שבוע או שבועיים (בהתאם לחומרת התקנות), ניתנת אפשרות של שבוע נוסף לאישור במליאת הכנסת (הבעייתית בפני עצמה כי המליאה לא מסוגלת לקיים דיון ענייני ומפורט בתקנות וזהו פורום פוליטי במהותו) - ורק אז, אם לא אושרה התקנה, היא תפקע. למעשה, הליך האשרור בדיעבד מאפשר אולי לכנסת "לבטל" את התקנה, אבל כמעט לא דורש באופן פוזיטיבי את אישורה.

אין ספק שמגפת הקורונה דורשת ממשלה בעלת סמכויות. היא אף מצדיקה סמכויות נרחבות, וגם גמישות ומהירות פעולה. כמו כן, יש לציין כי העובדה שהממשלה תעבוד מכוח סמכות בחקיקה ולא מכוח תקנות שעת חירום כפי שפעלה במרץ-אפריל טובה יותר, ומידתית יותר. אלא שעדיין, העובדה שלא מאשרים – מראש – את התקנות בכנסת בעייתית מאד, גם מבחינה דמוקרטית וגם מבחינה פרקטית.

מבחינה דמוקרטית, זוהי פגיעה אנושה בעיקרון ביזור הסמכויות. הכנסת היא שאמורה לקבוע את הכללים, והממשלה לבצע אותם ולא להפך. זהו חריג ותקדים מסוכן. לא כל שינוי בתקנות אמור לעבור את מסלול החקיקה הרגיל, אך הבאתן להצבעה אחת בוועדה בכנסת אינה מסורבלת כלל. גם אם יש בכך "השקעה" של יום או יומיים נוספים לפני כניסת התקנה לתוקף, יש חשיבות עליונה למתן פתחון פה לכנסת, המייצגת את הריבון – הציבור – לפני שפוגעים כה קשה בזכויותיו. הדיונים בכנסת הם שקופים, מצולמים, ישנם פרוטוקולים וניתן לכל אדם לשמוע ולשפוט. לא כך בממשלה.

כאן אנו מגיעים לנימוק השני, הפרקטי, של המלחמה במגפה. נקודה חשובה מאד שמחמיצים מקבלי ההחלטות בימים האחרונים היא שהסיבה לכישלון איננה החלטה ספציפית שהתקבלה או לא, אלא אבדן מוחלט של אמון הציבור בהם. במצב כזה, הציבור לא מקיים את הכללים ולא מציית להם. השקעה של זמן קצר נוסף לאישור ההחלטות – מראש – בכנסת, הייתה מועילה לא רק מבחינה דמוקרטית אלא גם מבחינת הלגיטימציה הציבורית, שהיא קריטית ביותר. מצב שבו מתקבלות החלטות מסוימות, ולאחר מכן נהפכות ומשתנות בכנסת מבלבל מאד, ומשדר זילות כלפי ההחלטות והכללים. קשה לצפות מאזרח נורמטיבי לעקוב ולדעת מהם הם הכללים בנקודת זמן מסוימת. התזזיתיות המאפיינת את קבלת ההחלטות בממשלה לא תורמת ליעילות המאבק במגפה, אלא ההיפך. על כן ראוי היה לאפשר לכנסת לומר את דברה קודם לכן, ורק אז להכניס את התקנות לתוקף.

פורסם לראשונה ב-Ynet.