הפגנות בצל הקורונה

מאפייניה הייחודיים של הזכות להפגין מצדיקים את החרגתה מההגבלות המוטלות על חלק מהזכויות האחרות, כחלק מהמאבק בקורונה, במיוחד בעת הזו

Flash 90

התגברות הפגנות המחאה נגד הממשלה והעומד בראשה, בצירוף העלייה בנתוני ההדבקה, הובילה לקריאה מצד פוליטיקאים ועיתונאים להטיל הגבלות על התקהלויות לצורכי הפגנה. הטענה העיקרית המועלית בהקשר זה היא שהאיסור על התקהלויות גדולות לצורכי אירועים פרטיים, משחקי ספורט ותפילה צריך לחול גם על הפגנות פוליטיות. טענה אחרת היא כי במקום בו מוטלות הגבלות תנועה כלליות או מקומיות, אין מקום להחריג מהן תנועה דווקא לצורך הגעה או חזרה מהפגנה.

ברור כי מבחינת השיקול הבריאותי הנקי, אין הבדל בין התקהלות לצורך אחד לבין התקהלות לצורך אחר. ברור גם כי ההגבלות הקיימות על התקהלויות ועל מעבר מיישוב ליישוב פוגעות בחירויות יסוד, כגון חופש העיסוק, חופש התנועה והזכות לפולחן דתי. אבל לזכות להפגין (או לחופש האסיפה) יש מאפיינים מיוחדים המצדיקים התייחסות שונה אליה ואת החרגתה מההגבלות המוטלות על חלק מהזכויות האחרות.

הזכות להפגין, כמו חופש הביטוי, זכות הגישה לערכאות והזכות לבחור ולהיבחר, אינן רק זכויות אזרחיות המאפשרות לפרט לממש את חירויותיו ואת בחירותיו האישיות. הן גם זכויות פוליטיות באמצעותן הפרט יכול להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות במערכות השלטון של המדינה. זכויות אלה הן חלק מהתשתית החוקית עליה מבוססת השיטה הדמוקרטית. הן מאפשרות את הדיון הציבורי בחלופות המדיניות העומדות על הפרק, את תהליכי הבחירה של הגופים הנבחרים בין החלופות השונות ואת היכולת לעתור לבית משפט מקום בו התהליך או תוצאתו נוגדות את הדין.

ההכרעה כי המאבק בקורונה יתבצע מבלי לפגוע בזכויות הפוליטיות התומכות בהליך הדמוקרטי, היא בראש ובראשונה הכרעה ערכית: משמעותה היא נכונות ליטול סיכונים מחושבים בתחום בריאות הציבור על מנת להגן על אופייה הדמוקרטי של המדינה. אבל ניתן להצדיק את ההכרעה הזו בעוד שלושה נימוקים מיוחדים:

האחד נובע מהעובדה שמשבר הקורונה מוביל להפעלה של סמכויות שעת חירום מיוחדות, ובכללן הסמכות של הממשלה להתקין באופן חפוז תקנות דרקוניות המגבילות חירויות יסוד. במציאות כזו, להגנה על זכויות פוליטיות, כמו חופש ההפגנה, תפקיד מפצה חשוב במיוחד: לשמש כתחליף לאיזונים ולבלמים הפוליטיים הקיימים בשעת שגרה בין רשויות השלטון.

השני נובע מהקשר בין מימוש הזכויות הפוליטיות לבין איכות ההחלטות המתקבלות בדרג הפוליטי. הזכות להפגין מאפשרת לציבורים רחבים יחסית לשקף את ההעדפות ואת הציפיות שלהם ממקבלי ההחלטות, לרבות את התמיכה או ההתנגדות שלהם למהלכי הממשלה או לעצם המשך כהונתה. חשוב מאד שרחשי הלב של הציבור יהיו בפני מקבלי ההחלטות בעת הטיפול במשבר הקורונה המחייב הכרעות קשות עם השלכות דרמטיות על חיי האזרחים.

השלישי והאחרון הוא הקשר בין זכויות פוליטיות לבין אלימות פוליטית. הזכויות הפוליטיות, ובכללן הזכות להפגין, מאפשרות למתנגדי הממשלה לבטא את התנגדותם למדיניות הממשלה בצורה חוקית. המפגינים פועלים מתוך תקווה כי הלחץ הציבורי שהם מפעילים ישפיע על המדיניות במישרין או בעקיפין. בלא אפיק השפעה חוקי כזה, קיים חשש כי מדיניות לא פופולרית תוביל להתפרצות ולמעשי ונדליזם נרחבים מצד הנפגעים מהמדיניות נגד השלטון. שמירה על הזכות להפגין חשובה, לכן, גם  מבחינת ״ויסות הלחצים״ בחברה, במיוחד בתקופת משבר הקורונה, בו הלחצים חזקים מאד.

מכל האמור כאן, עולה כי ישנן סיבות טובות לספק הגנה מיוחדת במצבי משבר פוליטי על הזכות להפגין. וזאת, גם במחיר של נטילת סיכון מסוים לבריאות הציבור אותו אנו לא מוכנים לקחת כחברה ביחס להגנה של זכויות אחרות. חשוב להדגיש כי סיכון מסוים אינו שקול להפקרות. יש מקום, לפיכך, לדרוש ממארגני ההפגנות, כמו גם ממשטרת ישראל, לאכוף, ככל האפשר, דרישות הגיוניות מתחום בריאות הציבור, כגון ריחוק פיזי, לבישת מסכות ומניעת התקהלות במקומות סגורים.

פורסם לראשונה במעריב.