האם שוק הכשרות כשר?

לרבנות יש מונופול בשוק הכשרות, באמצעותו היא מאלצת את צרכני שירותי הכשרות לציית לסטנדרט ההלכתי המחמיר ביותר ולשאת במשמעויות כלכליות והקולינאריות של הסטנדרט הזה, ונלחמת מלחמת חורמה בכל אפשרות לפתיחות השוק לתחרות

Flash 90

בוקר. מסעדת "קאלו" בירושלים. מוסטפה הטבח עומד ליד הכיריים-אינדוקציה-ומטגן חביתה. לקוחות מתיישבים, מזמינים. לפתע נכנס אל המסעדה אדם בחולצה לבנה וכיפה לראשו. בלי אומר, הוא ניגש אל הקיר שמאחורי הדלפק, נוטל את תעודת הכשרות ומסתלק. למה? כי מוסטפה ליד הכיריים מטגן חביתה. קאט. הסצנה ההזויה הזו היא עוד תולדה של מונופול הכשרות של הרבנות, שאומנם נסדק, אבל עדיין חי ובועט. הגיע הזמן, כבר מזמן, להפריט את שוק הכשרות ולאפשר לגופים מחמירים יותר אבל גם מחמירים פחות, לתת כשרות ולציבור לבחור את הכשרות שמתאימה לו.

תקציר הפרקים הקודמים: כ-65% מהיהודים בישראל צורכים אוכל כשר מחוץ לבית. הסמכות להעניק תעודת כשרות בישראל נקבעה בחוק איסור הונאה בכשרות אשר מעניק לרבנות הראשית מונופול על שוק הכשרות ועל המילה 'כשר'. לאף אחד אסור לתת תעודת כשרות לעסק אם הרבנות המקומית לא נתנה לו הכשר. אם יעשה כן הוא עובר עבירה פלילית. אפילו לבעל העסק אסור לומר שהאוכל שלו כשר. על פי פסיקת בג"ץ מותר לו רק להעיד כי הוא נוקט בפעולות שמשמעותן שהוא מקפיד על הלכות הכשרות.

המונופול של הרבנות על הכשרות, יחד עם מבנה שוק הכשרות, מביאים במקרים רבים להתנהלות כוחנית, הפעלת סנקציות לא מוצדקות ועלויות כשרות משתנות שמוטלות על עסקים בתחום המזון. לצד זאת, הרבנות הראשית לישראל נוקטת במקרים רבים ובמקומות רבים בגישה הלכתית מחמירה ומחייבת את בתי העסק שתחת פיקוחה לעמוד בסטנדרט המחמיר שלה, אחרת לא תיתן להם כשרות. אז שילכו לרב אחר אתם אומרים? זהו שאי אפשר. לרבנות יש מונופול.

עכשיו נחזור למוסטפה שמטגן הפעם פלאפל על הכיריים-אינדוקציה. לפני משהו כמו אלפיים שנים חכמים קבעו שאוכל שבישל גוי לא כשר. פסיקת הלכה מאוחרת יותר הכשירה אוכל שבישל גוי אם היהודי הוא זה שהדליק את האש. ומה קורה בכיריים-אינדוקציה? או, גם כאן יש פוסקי הלכה רבים שמקלים וסבורים שגוי יכול לבשל על כיריים כאלו אוכל שיהיה כשר למהדרין. אפשר להניח אגב, שאם פוסקי ההלכה היו רגישים יותר למשמעויות האתיות של אפליית גויים במטבח היהודי, הם היו מוצאים פתרון הלכתי נועז יותר גם לעצם האיסור הזה.

ביהדות יש סופרמרקט של אפשרויות הלכתיות, וכמו שכל מי שמכיר ולו במעט את העולם הדתי יודע, גם סופרמרקט של זהויות דתיות שמאמצות אפשרויות הלכתיות שונות. האמירה הזו נכונה לא פחות גם באשר לצרכני הכשרות. כמה מהם מחמירים מאוד, אבל רובם, דתיים ומסורתיים, הרבה פחות. לו היה הדבר תלוי בהם, היו מסתפקים בסטנדרט המינימאלי שמציעה ההלכה ושהוא לא פחות לגיטימי מזה המחמיר.

הבעיה היא שבשוק הכשרות, כזכור, הרבנות היא מונופול. בידה האחת היא מאלצת את צרכני שירותי הכשרות לציית לסטנדרט ההלכתי המחמיר ביותר ולשאת במשמעויות כלכליות והקולינאריות של הסטנדרט הזה. בידה השניה היא נלחמת מלחמת חורמה בכל אפשרות לפתיחות שוק הכשרות לתחרות. אפילו לתחרות פנימית, בין נותני כשרות מטעם הרבנות היא מסרבת, כדי למנוע מצב בו רבנים 'מקלים מדי' ישתלטו על השוק.

הסיפור הזה על כיריים, גויים ואלוהים נשמע כמו ענין של דוסים. אבל הוא לא. שוק הכשרות והסטנדרט המחמיר של הרבנות נוגעים לכל מי שחי בישראל בה רוב האוכל הנמכר בשוק כשר. מבנה השוק, מניעת התחרות והמונופול של הרבנות משיתים על יצרני מזון, מפעילי עסקי מזון וכל מי שקשור לענף עלויות יתרות, שמגולגלות בסופו של דבר לצרכנים. הסיפור של מוסטפה, הכיריים ונטילת הכשרות מרגיז גם כי הוא ממש לא מחויבת המציאות ההלכתית. אבל לא פחות מזה הוא משקף שוק מונופוליסטי שמופעל על ידי גורם כוחני ועליו כולנו משלמים.

פורסם לראשונה בהארץ.