נגיף הקורונה החזיר את הרלוונטיות של בתי המחוקקים

אחת מתוצאות הלוואי של הקורונה היא, למרבה ההפתעה, התחזקות הפרלמנטים כזירות דיון והכרעה מרכזיות. שלושה גורמים עיקריים תרמו לשינוי היחס בין ממשלות לפרלמנטים, שאיבדו מכוחם בעשורים האחרונים

Flash 90

משבר הקורונה מסמן, אולי, תפנית במגמת הדעיכה של פרלמנטים בדמוקרטיות הבוגרות בעולם. ברוב המכריע של הדמוקרטיות המפותחות, הפרלמנט חזר לפעילות משמעותית זמן קצר אחרי "הלם" הקורונה, בכל הקשור לקבלת החלטות, חקיקה וכינון ועדות מיוחדות שמפקחות על פעילות הממשלות, לרבות במאבק בקורונה. בקנדה, חברי הפרלמנט חזרו לפעילות לאחר שהממשלה ניסתה לקבוע תקציב חדש בלי אישורם, בית הנבחרים והסנאט של ארה"ב הניעו מהלכים כלכליים דרמטיים ללא מעורבות משמעותית של הבית הלבן, ובישראל חייבו בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה להפעיל את הכנסת ולהקים את ועדת חוץ וביטחון כדי לדון בתקנות לשעת חירום.

בתוך שבועות אחדים הזירה הפרלמנטרית הפכה שוב לזירה משמעותית של דיון, ויכוח והכרעה בשאלות של מדיניות ציבורית וערכים – זירה שיש בה גם מקום לקריאת תיגר על הממשלה. במקביל, זירות חלופיות כמו אולפני טלוויזיה, כנסים אקדמיים וארגונים בינלאומיים, שבעשורים האחרונים חשיבותם הלכה וגברה על חשבון הפרלמנטים – דווקא השתתקו או אימצו את הקו הממשלתי. לנוכח הצעדים שממשלות נקטו למאבק בקורונה, שבאופן טבעי כללו פגיעה בזכויות אדם ואזרח – פגיעה בפרטיות במסגרת איכון הטלפונים בישראל, לדוגמה – בולטת במיוחד החשיבות של הפרלמנטים, כגוף המפקח על הממשלה ומבקר אותה.

התחזקות הפרלמנטים נבעה בחלקה מחולשתן של ממשלות ספציפיות, כמו אצלנו עם ממשלת המעבר, שלפחות במשך תקופה מסוימת, עד חבירת גנץ לנתניהו, לא נהנתה מרוב בכנסת. גם בבריטניה, ממשלת בוריס ג'ונסון סבלה מחוסר אפקטיביות עם פרוץ המשבר. צריך גם לזכור שלא בכל המקומות הפרלמנטים התחזקו – בהונגריה, למשל, העניק הפרלמנט סמכויות כמעט בלתי מוגבלות לראש הממשלה אורבן.

ובכל זאת, בהחלט יש כאן מגמה מפתיעה. ההנחה המקובלת היא שמצבי חירום מחזקים ממשלות ומחלישים פרלמנטים- אז למה הפעם התוצאה שונה? הנה שלושה הסברים עיקריים:

ראשית, ציר הזמן – גם אם התפשטות הקורונה הייתה מהירה יחסית, בוודאי שלא מדובר במשבר פתאומי לגמרי, כמו למשל מתקפת טרור, אסון טבע או קריסה פיננסית. במשברים פתאומיים הממשלות נוטות במיוחד לרכז בידיהן סמכויות לשעת חירום ולעקוף את הפרלמנטים, גם בטענה שאין זמן לחכות עד שהם יואילו בטובם לדון ולאשר. במקרה של הקורונה, כמעט כל המדינות הדמוקרטיות זכו ל"התראה" של חודש-חודשיים, והדבר אפשר לפרלמנטים לקחת חלק מרכזי יותר בתהליכי הדיון וקבלת ההחלטות.

שנית, היעדר שיתוף פעולה בינלאומי – בניגוד למתקפות טרור או משברים פיננסים, ארגונים בינלאומיים כמעט לא מעורבים בניהול המשבר, ואזרחים רבים גילו מחדש מוסדות ״מיושנים״ כמו גבולות ומדינת הרווחה. יש לכך חשיבות רבה, שכן מי שאחראי על שיתוף פעולה בינלאומי ועל ארגונים בינלאומיים הן כמעט תמיד הממשלות של המדינות השונות. לפרלמנטים יש מעט מאוד השפעה, אם בכלל, על ההתנהלות הבינלאומית של המדינה. במשבר הנוכחי התהפכו היוצרות וההלאמה (הזמנית אולי) של הטיפול במגפה העניקה לפרלמנטים אפשרות למלא תפקיד מרכזי הרבה יותר, כפי שהם אכן עושים.

שלישית, מרכיב אידיאולוגי חלש ומועט – בסוגיות ביטחוניות או כלכליות, יש בדרך כלל הבדלים ברורים בין עמדות השמאל והימין, בין מפלגות שונות ובין הקואליציה לאופוזיציה, ולכן הדיונים בפרלמנט נוטים להיות צפויים, לא רציניים, ובמידה רבה "הצגה" בלבד. במקרה של נגיף הקורונה, ההיבטים האידיאולוגיים נעלמו והפרלמנטים, ובעיקר הוועדות הפרלמנטריות, קיימו דיונים יותר מעמיקים ומקצועיים. הנטייה של מפלגות האופוזיציה להתנגד לכל צעד שהממשלה עושה, ושל מפלגות הקואליציה לתמוך בכל צעד, אולי לא נעלמה לגמרי – אבל היא בוודאי התמתנה. חילוקי הדעות הקשים בשאלת פתיחת הסגר בין שרי הממשלה, אפילו בין שרי הליכוד, הם עדות מובהקות לכך.

משבר הקורונה הוכיח שעוד יש תקווה שהפרלמנטרים יחזרו להיות זירות דיון והכרעה מרכזיות, תפקיד שהם מילאו בעבר, אך איבדו בעקביות במשך העשורים האחרונים.