על גאווה, שקרים ודעה קדומה: נתניהו וישי נגד פליטים בישראל

בשבוע שעבר אישרה מליאת הכנסת את התיקון לחוק המסתננים. רעות מיכאלי, מנכ"לית מוקד הסיוע לעובדים זרים, טוענת כי נתניהו וישי סימנו את המטרה, וכי הם מונעים דיון ציבורי אמיתי בסוגיה ומבססים אותו על נתונים שקריים.

זה כמה שבועות שראש הממשלה ושר הפנים מתבטאים בתקשורת נגד מבקשי מקלט באופן מתלהם וחסר אחריות בהפיצם מידע מוטעה בכוונה תחילה. מידע שנועד לחזק את התמיכה בהחלטת הממשלה שהתקבלה ביום ראשון 11.12.2011 ל"מלחמה בתופעת המסתננים" ותיקון לחוק למניעת הסתננות שעבר ביום 10.1.2012 במליאת הכנסת. נתניהו וישי סימנו את המטרה, והם מונעים דיון ציבורי אמיתי בסוגיה כשהם מבססים אותו על נתונים שקריים.

נתניהו וישי מבקשים להצמיד את התואר "מסתנני עבודה" למבקשי מקלט שישראל מעולם לא בחנה את בקשתם למקלט. נתניהו הודיע ש"ימשיך" להעניק זכויות לפליטים בישראל. הוא שכח לספר שישראל כלל אינה בודקת את בקשות המקלט של אריתראים וסודנים, שהם 85% מכלל מבקשי המקלט הנמצאים כיום בישראל. וכשלא בודקים, אי-אפשר לדעת אם אדם הוא פליט או מהגר עבודה. כאן טמון השקר הגדול: לא בכדי ישראל אינה בודקת את בקשות המקלט של אריתראים וסודנים; גם היא מבינה שרובם המכריע הוא פליטים שאסור לגרשם. שיעור ההכרה במבקשי מקלט אריתראים כפליטים ברחבי העולם עומד על כ-84%. שיעור ההכרה ברחבי העולם במבקשי מקלט סודנים כפליטים עומד על כ-64%. האומנם רק לישראל הגיעו סודנים ואריתראים שאינם פליטים?!

כאמור, ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודן ואריתראה חזרה למולדתם. זאת אף שאת אזרחי אריתריאה היא מסוגלת לגרש חזרה, מפני שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם מדינה זו. וכל כך למה? סגן שר החוץ דני איילון הסביר לאחרונה בדיון בכנסת: "באריתריאה יש שלטון שמוגדר על ידי כל הקהילה הבינלאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות". את המציאות באריתראה מכירים נתניהו וישי היטב, והם אף יודעים כי מי שנשקפת לו סכנת חיים מהממשל במדינתו אם יחזור אליה מוגדר בהכרח "פליט". לכן הם אינם מגרשים אותם חזרה. עובדה זו אינה מונעת מהם להכפיש אותם ולהסית נגדם בטענה שהם "מסתנני עבודה".

וכיצד קבעו שני המראיינים המנוסים, נתניהו וישי, שמדובר במי שבאו לישראל כדי לעבוד ולפגוע בכלכלתה? הם הנחו את פקידי משרד הפנים לשאול את כולם "למה באת לכאן?". התשובה פעמים רבות היא "באתי לעבוד". אכן, הם באו לעבוד. באופן מפתיע, גם פליטים מאפריקה צריכים לאכול ולהתקיים, ולשם כך עליהם לעבוד. אך השאלה הנשאלת על ידי פקידי משרד הפנים אינה מלמדת כלל אם מדובר בפליטים או במהגרי עבודה. השאלה אשר ראוי ונכון היה לשאול היא "מדוע עזבת את ארצך ומה יקרה לך אם תחזור לשם?". אז מתקבלת תשובה אחרת. תשובה המתארת מצוקה, רדיפה, מוות ושכול. חשוב לזכור, העובדה שאדם מחפש עבודה ומבקש אותה במקום שבו הוא סבור שיצליח לשקם את חייו, אין משמעה שהוא אינו פליט. כפליט היה עליו לברוח. עכשיו עליו למצוא לו מקום מקלט.

בה בשעה שישראל אינה מגרשת אריתראים וסודנים חזרה למולדתם, היא אינה מעניקה להם זכויות כלשהן ובכלל זה אישור עבודה. נתניהו וישי אף לא היססו להודיע לציבור כי אל לו להעסיק אותם. ואולם, איומיהם של נתניהו וישי להעניש מעסיקים שיעסיקו מבקשי מקלט, עומדים בסתירה להתחייבותם התקפה לפני בג"ץ שלא לבצע אכיפה כזו עד פתיחתו של מתקן כליאה ולהתחייבות המדינה להודיע לבית המשפט 30 ימים לפחות בטרם תחל בתהליכי האכיפה. מתקן כזה כאמור טרם נפתח, וממילא טרם נמסרה ההודעה המוקדמת על תחילת תהליכי האכיפה. הדברים גם כתובים במפורש בהחלטת הממשלה שהתקבלה בנושא. אך בתקשורת קל יותר לשחרר הצהרות הזורעות פחד ויוצרות בהלה. בעקבות הצהרותיהם של ישי ונתניהו על אכיפה והענשה של מי שיעסיק מבקש מקלט פוטרו בשבוע שעבר מעבודתם מאות מבקשי מקלט. העוני ברחובות רק גדל.

ההתנהלות בכל הקשור למתן היתר עבודה ולפגיעה המכוונת במקומות העבודה של מבקשי מקלט מקוממת לא רק בשל העוני, המחסור והמצוקה שהיא גוזרת על מי שנמלטו על חייהם, אלא גם לנוכח המצב בשכונות דרום תל אביב, בערד, באילת, באשדוד ובאשקלון. אדם, אשר תושבי המקומות הללו - הסובלים סבל של ממש - יקרים ללבו, היה פועל אחרת. ישראל היא זו שדוחקת את קהילת מבקשי המקלט לשוליים ומאלצת אותם להתרכז בגטאות במקומות אלה. במצבם, הם יכולים לחיות רק שם. קל לנחש שגם מבקשי המקלט אינם נהנים לחיות בתנאים של עוני, צפיפות ולכלוך. רבים מהם הם אנשים פרודוקטיביים ומשכילים. לו הייתה הממשלה מעניקה להם זכויות ומסייעת להם, היינו רואים בוודאי שינוי בדרך חייהם ובפיזורם הגאוגרפי. כך היה פוחת הנטל על השכונות ועל האזורים המוחלשים.

לא יד המקרה דוחקת את מבקשי המקלט לשוליים ולפריפריה, אלא מדובר במדיניות מכוונת. יושבי השוליים נראים פחות; אין מכירים אותם; הם זרים וקל להסית נגדם. קשה יותר לשנוא את השכן שבנו לומד עם ילדך בבית הספר ושהגיש לך מהאוכל שלו בארוחת הצהריים. אם לא נכיר אותם - יהיה לנו קל יותר לצאת נגדם.

אי-מתן הזכויות אינו החלמאות הכלכלית היחידה שאותה מקדמים ישי ונתניהו. בהתאם להחלטת הממשלה יוציאו מכיסיהם משלמי המסים כחצי מיליארד שקלים עבור הקמת מתקן כליאה גדול בנגב (שוב, דווקא בנגב); שהותם במעצר של מבקשי המקלט בו תהיה כרוכה בהשקעת סכום דומה מדי שנה. מדובר בכסף רב המושלך לפח לצורך מציאת "פתרון" המתעלם מניסיון העבר בעולם ולפיכך לא יפתור את הבעיה. כבר כיום חיים בישראל כ-45 אלף מבקשי מקלט. המתקן עצמו צפוי לאכלס כ-11 אלף איש בלבד. לפיכך רובם המוחלט של מבקשי המקלט יישארו משוחררים. ככל שימשיכו להגיע מבקשי מקלט נוספים, כך ישוחררו גם אלה הכלואים כדי לפנות את מקומם בכלא לאלה שזה מקרוב באו. הם ישוחררו, כמובן, לרחוב, כמו חבריהם החיים כאן כיום. מדובר אפוא בתהליך הכרוך בהתעללות רבה, בכליאת ילדים ומשפחות, בבזבוז כספים רבים, וכל זאת בלי להשיג פתרון אמיתי. יתרה מכך, הפליטים הנמלטים על נפשם לא יפסיקו לבוא רק משום שהם צפויים להיכלא  בישראל. לפיכך ראוי שאת המשאבים שמבקשת ישראל להשקיע בהקמת מתקן הכליאה תפנה לשיפור התשתיות באזורים המוחלשים, לתכניות קהילתיות משותפות לישראלים ולמבקשי מקלט ולשאר תכניות המיועדות להקל על תושבי האזורים הללו, חדשים וּותיקים כאחד.

ההיבט הכלכלי בסיפור הוא, אם כן, מרכזי ואין להקל בו ראש. במשך ההיסטוריה מיהרו חברות לתלות את האשמה למצוקה הכלכלית בזר, באחר. הציבור בארץ, בייחוד לאחר הקיץ האחרון, רוצה מאוד לעסוק בעניינים חברתיים. עניינים שפתרונם נעוץ, בין היתר, בחלוקה אחרת של העוגה. נתניהו אינו רוצה לוותר על סדר היום הקפיטליסטי שלו, אך הוא אינו יכול להשאיר את הציבור ללא מענה. לפיכך הגה רעיון: גיוס הציבור לפתרון "בעיית המסתננים" והסטת המחאה הציבורית מסדר היום. כך יכול הציבור לעסוק בסוגיות חברתיות בלי שנתניהו יידרש להתמודד עם ענייני המחאה. הפרד ומשול מהסוג הזול ביותר. נתניהו וישי יודעים גם ללחוץ על הנקודות הרגישות ביותר: תחושת הביטחון והאיום הדמוגרפי על המדינה היהודית. אלה הופכים את מבקשי המקלט בעיני הציבור לאויבים של ממש. כאשר קברניטיה וראשיה יוצאים בראש חוצות נגד קבוצה כה גדולה, קשה לחברה שלא להתפתות ולהצטרף למסיבה. להתרת הרסן יהיו תוצאות. נתניהו וישי הם אלה שיישאו בהן, ואנחנו כולנו נשלם את המחיר.

עו"ד רעות מיכאלי היא מנכ"לית מוקד סיוע לעובדים זרים