הגיע הזמן לבטל את הגבלת היציאה מהבית

הגבלות המרחק ואיסור היציאה מהבית למרחב הציבורי פוגעות באחת מהזכויות הבסיסיות ביותר, חופש התנועה. האם יש צדק בדבר, או שהוא נעשה רק מטעמי הפחדת הציבור על מנת שימשיך להקפיד על ההנחיות?

Flash 90

בדיונים האחרונים על אסטרטגיית היציאה ממשבר נגיף הקורונה, הוקדשה תשומת הלב העיקרית להרחבת הפעילות של התעשייה, המסחר והעסקים. גם לפעילות מערכת החינוך הוקדשה תשומת לב, כנראה משום שחזרתה לפעילות תקל על חידוש הפעילות הכלכלית. אפילו לרצון להתפלל במניין ניתן מקום בדיון.

דווקא ההגבלה המקיפה ביותר, החלה על כולנו, זכתה לתשומת לב מעטה. מזה כחודש כולנו נמצאים במעצר בית מכוח תקנות שעת חירום. כל שוטר רשאי לעכב אזרח המצוי במרחב הציבורי ולדרוש ממנו להצדיק את עצם הימצאותו בחוץ באחד החריגים המפורטים בתקנות. הגבלה זו עוד הוחמרה מספר ימים לאחר התקנת התקנות המקוריות, משבוטל החריג של "צורך חיוני" אחר מבלי לקבוע אפילו רשות מוסמכת לתת היתרים לצרכים שלא נכללו בתקנות. פנייה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לתקן את המעוות לא זכתה למענה כלשהו.

מדובר בהגבלה חסרת תקדים של חופש התנועה - זכות יסוד מוכרת במשפט החוקתי הישראלי ובאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות שישראל אישררה. חופש התנועה הוא תנאי הכרחי למימוש עצמי ופיתוח אישי. אמנם, חופש התנועה ניתן להגבלה בנסיבות מסוימות, לרבות שמירה על בריאות הציבור, ואולם, כל הגבלה חייבת להיות הכרחית ומידתית. בהערה פרשנית של ועדת זכויות האדם בנוגע לחופש התנועה הובהר, כי אין להפוך את היוצרות בין הכלל, חופש תנועה, לבין החריגים לו. במצב הנוכחי בישראל החריג הוא הכלל - אין לצאת מהבית - ואילו הכלל, חופש התנועה, הוא חריג. האם הדבר מוצדק?

אין ספק שמשבר הקורונה מצדיק הגבלת זכויות לשם שמירה על בריאות הציבור, אבל לא מעצם התנועה במרחב הציבורי נדבקים בקורונה, אלא מקרבה של חולי קורונה לאנשים אחרים, בעיקר קרבה ממושכת ובחללים סגורים. לפיכך, אפשר להבין הגבלות על התקהלויות, כגון אירועי תרבות, חתונות ומרכזי קניות. אפשר להצדיק הגבלות על מקומות עבודה. אפשר לקבל גם חובה לחבוש מסיכה במקומות ציבוריים. אולם מדוע להגביל יציאת אדם למרחב הציבורי אם אין היא כרוכה בהתקהלות? איזה סיכון לבריאות הציבור מצדיק הגבלה גורפת כל כך על זכות יסוד? והאם האמצעים האחרים שהוזכרו אינם תגובה מידתית יותר ומספקת לסיכונים?

העניין עלה רק באופן נקודתי בישיבת הממשלה שדנה בהקלות, כשנדונה הצעה לאפשר פעילות ספורט במרחק של עד 500 מ' מהבית. השר ארדן אמר שלא ניתן יהיה לאכוף את מגבלת המרחק, שכן כל אזרח יוכל לומר שהוא בדרך לחנות. על כך השיב ראש הממשלה: "יש דברים שאולי אין בהם היגיון פנימי, אבל יש הגיון סימבולי של התרופפות של המשמעת של האנשים". מה שנתניהו אמר בעצם, הוא שהמגבלות על יציאה מהבית אינן משרתות את בריאות הציבור, אלא מטרתן רק לאותת לציבור שהמצב עדיין חמור. ניתן לחלוק על התפיסה הזו. אולי דווקא קיומן של הגבלות שאין בהן היגיון פנימי עלול לפגוע במידת הציות של הציבור להגבלות מוצדקות? אבל גם אם הטיעון ה"סימבולי" נכון, אין הוא יכול להצדיק פגיעה חמורה כל כך בחופש התנועה של כולנו.

המסקנה העגומה היא, שערכן של זכויות היסוד שלנו, במיוחד אם הן לא ניתנות לכימות כלכלי, כה נמוך בעיני הממשלה, שאפילו ספקולציות קלושות בדבר הלכי הרוח בציבור מספיקות כדי לפגוע בהן פגיעה אנושה. הגיעה העת לבטל את האיסור לצאת למרחב הציבורי.

המאמר נכתב ב-20.4.20.