לצד הזכויות, אין יותר פטור מאחריות

לאף יחיד ולאף מגזר אסור שיינתנו מעכשיו פטורים מהאחריות המשותפת של כלל החברה. שיח הזכויות חייב להיכנס למסגרת ולמגבלות של שיח האחריות, כך שהנהגת המדינה והחברה יידרשו להבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות, באיזון נכון ומידתי ביניהן, כחלק מאחריותן המנהיגותית

Flash 90

הימים שכולנו עוברים עכשיו הם ימים שצפויים בוודאי להשפיע על האנושות כולה בכיוונים שכרגע עוד קשה לחזות. אבל יש שינוי אחד שהחיוניות שלו כל כך בולטת וחריפה, שחשוב להצביע עליו כבר עכשיו כדי שביום שאחרי הוא לא יישכח. הכוונה לצורך להפוך דיסקט משיח של זכויות לשיח של אחריות.

שיח הזכויות מזוהה בעולם כולו עם מחנה השמאל. אבל דווקא בישראל נראה שהוא בא לידי ביטוי ראשוני בולט דווקא במחנה הימין, כשמנחם בגין - הליברלי ביותר, האנושי ביותר, והמופקר ביותר, מכל ראשי הממשלות שהיו לנו - הוא נביאו. בגין הגיע לשלטון אחרי 8 מערכות בחירות ו-29 שנים באופוזיציה, ורצה מאוד 'להיטיב עם העם'. אז החרדים רצו שהמכסה שהוטלה עד אז על דחיית הגיוס לבני ישיבות תבוטל לטובת פטור כללי? למה לא. המתנחלים רצו להתנחל בכל מקום בארץ ישראל, גם כזה שיסכן את עתידה היהודי ו/או הדמוקרטי? למה לא. יהיו 'הרבה אלוני מורה'. הישראלים רצו חגיגת קניות וצריכה שהוגבלה מאוד בימי מפא"י הקפוצים? סבבה. אז יהיו 400 אחוזי אינפלציה בשנה.

את התהליך המופקר המשיך השמאל. בכעסו על השלטון שנלקח ממנו, ועל זיהויה החדש של הלאומיות עם היריבים מימין, הלך השמאל ובעט בפרויקט הלאומי כולו. היחיד וזכויותיו נחשבו למולך החדש, וגם הזהות הלאומית הופרטה לזהויות מגזריות. וכך, בתהליך מתמשך, כורסמה הממלכתיות, ואיתה האחריות הלאומית והחברתית, משני הצדדים: בשמאל החילוני – מנימוקים של העדפת הפרט, ובימין הדתי – מתוך כעס הולך וגובר כלפי המדינה, פקידיה, ומוסדותיה. הדיפ סטייט, זוכרים? הימין הדתי הלך וגיבש אבחנה מתעתעת בין נאמנות ללאומיות כערך מופשט, סוג של ערך מיוחל, לבין המדינה הקונקרטית, שקיבלה פרצוף דמוני.

וכך הגענו בשבועות האחרונים לאירועי הקורונה. רובנו תפסנו מייד שמדובר בשעת חירום, שלמענה ראוי להשעות קצת את ההפקרות הרגילה: את הפקרת מערכות הבריאות והרווחה; את הבוז למדינה ולמוסדותיה; את שברו של שלטון החוק, שאיפשר לכל דאלים לעשות כרצונו, במיוחד אם הוא נהנה מהילה אקזוטית של מיעוט מקופח – חרדי, ערבי או מתנחלי.

אבל לחברה החרדית השינוי הדרמטי הזה לקח יותר זמן. בכל זאת מדובר בחברה שמרנית שמתקשה לעכל שינויים דרמטיים. פתאום נתבעה מהם אחריות, במקום שעד עכשיו שלטה בו ההפקרות. מגזר שהתרגל שהוא לא צריך ללמד לימודי יסוד כדי ליהנות מתקציב המדינה; מגזר שהתרגל שהוא גם לא צריך להשתתף עם כלל הציבור היהודי באחריות לביטחונה של המדינה. מגזר שהתרגל לכך שהציבור מקבל לכאורה את טענתו שתרומתו לביטחון המדינה תהיה בלימוד תורה – למה שלא יחשוב שהתורה תגן עליו ועל כולנו גם מפני הקורונה?

הדברים לא נאמרים חלילה מתוך שנאת חרדים, אלא מתוך דאגה עמוקה לעתידה הכולל של החברה הישראלית. ממילא, ההפקרות אולי בולטת במיוחד בפטורים מאחריות שקיבל המיגזר החרדי, אבל היא בהחלט לא קיימת רק שם. גם ההפקרות החילונית, שבשמה צעירים ישראלים המשיכו לטייל בפרו כשהעולם כולו יודע מזמן שהמגיפה משתוללת, ולמרות זאת זכו לחילוץ מיוחד שעלה מאות אלפי שקלים, ואז מגיעים לארץ ומסרבים להתחייב לבידוד, שייכת בדיוק לאותו אגף.

המסקנה מהשבועות האחרונים צריכה להיות בהירה וחדה: לאף יחיד ולאף מיגזר אסור שיינתנו מעכשיו פטורים מן האחריות המשותפת. אין יותר פטורים לשום קבוצה חברתית אלימה: בבני ברק, בטייבה, או בגבעות השומרון. אין פטורים מפעולה נחרצת כנגד בנייה בלתי חוקית; אין פטורים מלימודי ליבה; אין פטורים משירות צבאי או אזרחי, אלא ליחידי סגולה מכלל המיגזרים. ואין גם פטור למנהיגות שמתריסה כנגד מוסדות המדינה ונגד החוקים והכללים התקפים לגבי כלל האזרחים.

אין פירוש הדבר חלילה שלשיח הזכויות אין יותר מקום. אדרבה, יותר מתמיד חיוני לעמוד על המשמר כדי שאווירת החירום לא תנוצל לפגיעה בלתי מוצדקת בזכויות הפרט. אבל גם ההיפך נכון: גם שיח הזכויות חייב להיכנס למסגרת ולמגבלות של שיח האחריות. אדרבה, בעולם שבו שיח הזכויות נובע מפרספקטיבה של הפרט או המגזר, תתפתח תחרות אכזרית, דרוויניסטית באופייה, בין כלל תובעי הזכויות, והן יגיעו בסופו של דבר רק למי שיהיו מספיק חזקים כדי לגרוף אותן. רק מסגור שיח הזכויות בתוך שיח האחריות מבטיח שהאליטות המנהיגות את המדינה והחברה יידרשו להבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות, באיזון נכון ומידתי ביניהן, כחלק מאחריותן המנהיגותית.

פורסם לראשונה במקור ראשון.